איך כתבתי ספר ביחד עם ילדיי | דר' גיל סמסונוב

אנחנו חווים ארוחות משפחתיות, חתונות משפחתיות, מחכים לחופשות משפחתיות... אבל כתיבה משפחתית? על זה עוד לא שמעתי. עד שבאו ילדיי והחליטו כל אחד בנפרד, לחדור אל החדר שבו התכנסתי למאות לילות של כתיבה. אחד אחד ובלי תיאום, התעניינו וחדרו עם מילותיהם אל דפי ופרקי הספר שלי-שלהם.

וכך, מכתיבה שקטה ומבודדת של לילות ארוכים ושקטים, מצאתי עצמי עם בן או בת צוללים לעומק של שבעים ושמונים שנה לאחור, לימי המרד והעצמאות. בחוויה שלא הייתי מאמין שאחווה... ארבעה בני דור הטוויטר והאינסטגרם ואמזון, צללו לצידי לשיח היסטורי עמוק. לימים רחוקים של סוסים וחמורים בלי מכוניות, של עטים ומחברות ולא מחשבים וסלולריים.

רק כשראיתי במלחמה את דור הלוחמים החדש, הבנתי עד כמה הדור הצעיר דומה-ממשיך את דור תש"ח. כמה הערכים של תש"ח חילחלו לתשפ"ד. שמעתי זאת לראשונה דווקא מלוחמי תש"ח שגילו לפתע ממשיכים. ורק אז הבנתי כמה חיבור ילדיי לכתיבה שלי לא הייתה רק חוויה משפחתי, אלא ביטוי לחיבור ולהערצה של דור המייסדים. וכדברי בני הצעיר גוני: הדור של סבא הקים מדינה ולחם ללא אשליות, לעומת הדור שלכם (שלי...) ששגה באשליות... (מכאן אל הסוציולוגים שוודאי יתענגו על ההשוואה הדורית).

             זה התחיל כמו בסדר הלידה, עם בכורי אורי (31), שהיה לי למלווה ומציל טכנולוגי. כשנעלם לי קובץ בשעה שתיים בלילה, אורי שם... כשהגב שלי נשבר אחרי 20 שעות כתיבה, אורי מארגן את המחשב והכיסא לתנוחת שכיבה... כשבחמש בבוקר המחשב נופל (יחד עם הלב שלי) ואני בטוח שנפל לי פרק שעמלתי? אורי בא ובקור רוח ובשקט  מחזיר אותי למסלול.

            ואז הגיעה דנה (26). כששמעה אותי נפעם  מלוחמות המחתרת, אמרה לי: "זה עלי. אני כותבת כדי שיכירו מה שאנחנו לא למדנו: שעוד לפני 80 שנה, היו לוחמות, אמיצות, פורצות דרך,  שאף פיקדו על מבצעים, פיקדו על ערים". כך היא נכנסה עמוק לתוך סיפורי הלוחמות (ורובן גם אסירות) : שרה לבני, אסתר רזיאל נאור, גאולה כהן, שולמית שמיר, רעננה מרידור, ריי ריבלין, צילה עמידרור, דבורה נחושתן ולצידן (האימהות של ציפי לבני, אריה נאור, צחי הנגבי, יאיר שמיר, דן מרידור, רובי ריבלין  והאלופים במיל. יעקב עמידרור  ועידו נחושתן).

ביחד צללנו לכותלי כלא בית לחם עם המפקדת ההרה אסתר רזיאל נאור, עם האם הטריה צילה עמידרור  והאם שתינוקה יאיר שמיר נלקח למשפחת אומנת שסירבה להשיבו... צללנו לבית המעצר ממנו נמלטה ונפצעה גאולה כהן... לאוטובוס בו הוסגרה-הולשנה  שרה לבני... למסע בריחתה תוך קפיצה מקומה שניה...... ולבית המשפט הבריטי בנאום החופש האמיץ של דבורה נחושתן,  שנפסה אחרי פיצוץ מטוסים בריטים בלוד.

"חשבנו שבדור שלנו  פרצו החיילות את תקרת הזכוכית, אבל גיליתי כאן שבאצ"ל ולח"י היו מפקדות בכירות ומפקדות בחזית מבצעים נועזים כמו שוד רכבת הכסף הבריטית ופיצוץ בסיסי חיל אויר בריטיים. אבל האבסורד הוא שדווקא כשהוקמה המדינה, הבנות נסוגו או הוסגו למטבחים והבנים זינקו לפיקוד צה"ל" סיכמה בתסכול  דנה.

             כשבני מתן (27) צעד עימי כהרגלינו בדרך  לאיצטדיון בלומפילד ביפו, סיפרתי לו שממש כאן ביפו נהרג כוכב העל של מכבי ובית"ר ת"א, נתן פנץ. שנינו דמענו מהסיפור מופלא שלא סופר במורשת הלאומית, על כוכב על של נבחרת ישראל שהתנדב לקרב על שחרור יפו ועצמאות ישראל.

מכאן יצא מתן למסע במגרשים המיושנים של שנות הארבעים של המאה הקודמת, שתוצאותיו בפרק הכל כך מרגש על כדורגלנים -כוכבים-לוחמים. כך כתב על אליעזר שפיגל: "הוא היה לוחם אצ"ל על מלא בלילות ובימים כיכב בנבחרת ישראל ובבית"ר ת"א האגדתית שזכתה בגביע המדינה, אחרי ששפיגל שבר שיא היסטורי של כיבוש שמונה שערים במשחק. שפיגל נעצר ע"י הבריטים והוגלה למחנה מעצר באפריקה, שם הקים נבחרת כדורגל של אסירים. שפיגל כל כך הרשים עד שהמייג'ור שפיקד של המחנה הציע לו שחרור כדי שישחק כמקצוען באנגליה. אך שפיגל לא התפתה ונשאר עם חבריו". את אביו המשיך בנו גיורא שפיגל האגדתי.

עם החבורה המופלאה הזאת היה איציק שניאור שהיה גם למפקד מבצעי באצ"ל וגם בלם ענק ומנהיג של בית"ר ת"א ונבחרת ארץ-ישראל. הוא פיקד במבצע רכבת הכסף עם חברו נתן פנץ ובאותו ערב הספיק לשחק בליגה (חתנו הוא זאביק זלצר שכיכב בעצמו בנבחרת). "לצידם שיחק לוניה דבורין שלחם בשורות הבריגדה היהודית במלחמת העולם. כשהוקמה נבחרת לבריגדה, דבורין הפך לכוכב כל כך בולט עד שקיבל הצעה ראשונה בהיסטוריה לשחק בליגה האנגלית. כבית"רי אדוק הוא בחר לחזור לארץ ולהילחם בשורות  אצ"ל, או אז  נקלע לירי על עולי אלטלנה שעגנה בכפר ויתקין. כשראה שהיריות מופנות אל המפקד מנחם בגין, הוא זינק עליו וסוכך עליו מכדורי אחים והפליג עימו בסירה אל אלטלנה שהפליגה משם לת"א ועל סיפונה בגין", כותב מתן בני אוהב הכדורגל אפילו יותר מאביו. ואפרופו בנים, גם הבן דני דבורין המשיך את אהבת הכדורגל ככתב ופרשן ספורט אלמותי.

             גוני  (23) כאמור צעיר ילדינו, הצטרף לסיומת הספר. הג'וניור הגיע לפאנצ'. הוא כבר גדל על גדולת בגין, על בגין אהוב ישראל, הקונסנזוס הישראלי. והופתע לקרוא בספרי את פרקי הרדיפה וההוקעה של בגין עשרות שנים מהמרד בשנות הארבעים ועד כהונתו כראש ממשלה. לפתע גילה עד כמה היה בגין שנוא ע"י בן גוריון וממסד מפא"י-עבודה. עד כדי כך שיריות אחים רדפו אותו כשהוא על סיפון האנייה אלטלנה.

אז גוני נכנס בהתלהבות למסע הציטוטים של אישים מהעבודה, מפא"י, מרצ, כנגד מנהיג האופוזיציה בגין. עד כדי הנפת שלטי "בגין רוצח" מול בית ראש הממשלה במלחמת לבנון. וזאת לעומת השנים האחרונות בהן "אומץ" בגין ע"י מתחריו-רודפיו-שונאיו מאתמול. כשכל מנהיגי מפלגות המרכז והשמאל מצטטים ומשבחים את בגין מעל כל ראשי הממשלות. מתמר זנברג, זהבה גלאון ועד יאיר לפיד ובני גנץ. בגין הוא המצוטט ואף הנערץ ביותר כסמל הממלכתיות ושלטון החוק.

            זה ריתק את גוני, ואותנו זה אמור להביא למסקנות. להבנה שהשיפוט שלנו, לטוב ולרע, צריך להיות יותר שקול ויותר מתון, ובטח נטול רגשות שנאה. כי השנאה מעוורת כל מי ששונא. מכאן ומכאן.

ומכאן קצרה הדרך לכותרת ומטרת הספר: לגעת בזרעי אלטלנה. שורשי הסכסוך הישראלי-ישראלי. להביא לכך שנכיר את כאביו וכעסיו של הצד השני. שכל אחד יכיר את הטראומות של הצד שהוא מתנגד לו. שנבין, שנקשיב, שנסלח, שנבקש סליחה, בדרך להבנה. זו הדרך לפשרה ופיוס לאומי.

*הקרדיט הכי גדול מגיע לאימא של ארבעת ילדיי-שותפיי,  לטלי רעייתי וחברתי, שמבינה אותי ... מבינה את 'השריטה' שלי... מאפשרת לי כל כך הרבה חופש לצלול למחקריי וספריי על חשבון לילות וחגים. כי לטלי השקפת עולם נדירה של חופש לכל בן משפחה לבטא עצמו בדרכו. וכך כל אחד מאתנו בוחר להיות ביחד איתה. כמשפחה.