כשההיסטוריה חוזרת על עצמה | הסופר זיו דורקם

דומני שלא אחטא לאמת אם אומר שרבים מאיתנו חשים שאנו חיים מאז השביעי לאוקטובר הארור במציאות אלטרנטיבית של ״הווה מתמשך״. נדמה שלא היה עבר לפניו ולא ייתכן לראות עתיד כלשהו אחריו.

לפני מעט יותר משלושה חודשים ציינו מלאות חמישים שנה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. לפחות עשרים ספרים התפרסמו בנושא זה, שהיה במרכז תשומת הלב הציבורית. כבר אז ריחפה תחושה עמומה באוויר המורעל של אסון מתקרב בשל מחלוקת פנימית עזה והצטברות מעוררת חשש של איומים חיצוניים.

את הספר ״פדות״ כתבתי מתוך כוונה והתכוונות לאותו תאריך המציין חמישים שנה לאותה מלחמה ישנה שזיכרונה הפך לפתע מרוחק ועמום הרבה יותר. גם לרגע לא עלה בדעתי שאחזה בהתממשותה בפועל של מה שנהוג לכנות ״הקונספציה״ שעליה למדתי כה רבות במהלך המחקר שלי על תולדות מלחמת יום כיפור. הספר ״פדות״ נכתב כספר עלילתי שבמרכזו סיפור אהבה ושבי, אך המאורעות שבהם נקלעה מדינת ישראל לאותו משבר צבאי של התקפת פתע על גבולותיה, מניע ומעצב את סיפור העלילה.

תקצר היריעה לתאר את הדמיון מעורר החלחלה בין אירועי השישה באוקטובר לבין אלה של השביעי באוקטובר. התעלמות זחוחה מכל סימני האזהרה. המושג המקולל: ״סבירות נמוכה״, שחזר באופן בלתי נתפס בכל הערכות המודיעין. הביטחון המופרז בכוחו של צה״ל להגן ולבלום כל התקפה על גבולות המדינה. דבר ידוע הוא שההיסטוריה חוזרת בכל מקום שהיא מוצאת פרצה לחזור. אבל בשביעי לחודש אוקטובר היא עשתה זאת באופן מעורר חלחלה. הסמליות הטמונה בקרבת התאריכים והמאורעות מעוררת את התחושה שיש כאן צרוף שהוא מעבר לכוונותיו הנפשעות של החמאס אלא  מסר מגבוה לעצור ולהתבונן. לנסות לעצור ולבחון את כל המוסכמות עליהן השתתנו את חיינו כאן, על האדמה העתיקה ורווית הדם עליה בנינו בית. חשוב לשאול אם לכולנו, כחברה וכיחידים, ברורות ההשלכות של התקופה הזאת על יכולתנו להמשיך את החזון עתיק היומין של עצמאות יהודית בארץ ישראל. האם יש ביכולתנו ללמוד הפעם את מגבלות הכוח. את חשיבותו של החזון הציוני ששאף לבנות מדינת מופת. עלינו לשאול אם מעבר להבנה שנגזר עלינו להמשיך להילחם על קיומנו הפיזי במרחב עוין, נוכל לשמור במקביל על ערכי הצדק והמוסר היהודי גם נוכח התפרצות של רוע טהור שמטרתו היתה לערער בדיוק את הנקודה הזו, האמונה שלנו בערך החיים המקודש מכל.

שני גיבורי הספר ״פדות'', טייסי חיל האוויר שנפלו בשבי הסורי, נפדו אחרי שמונה חודשי סבל ועינויים קשים. אלה היו ממיטב הלוחמים שחושלו לעמוד באימי שבי בידי האויב. בשבי החמאס נמצאים כבר למעלה משלושה חודשים לא רק חיילי צה״ל אלא גם אזרחים תמימים, ילדים, נשים, מבוגרים וחולים. צו המוסר העליון מחייב אותנו לשלם את דמי פדיונם של אחינו הנמקים בשביים גם אם המחיר כבד מנשוא.