למה טרומפלדור? | הסופרת אושרת אסייג-לופז

אז למה טרומפלדור?

עכשיו, כשהרומן ההיסטורי "על משכבי בלילות" יצא לאור, שבים ושואלים אותי, למה דווקא טרומפלדור?

הכול התחיל במקרה. כל-כך במקרה, שההתרחשויות סביב כתיבת הרומן מאתגרות את האמונה שלי בקיומם, או העדרם, של צירופי מקרים. זה היה ביום לא מיוחד, בשעת צהריים שאינה זכורה לי, כשבכלל כתבתי סיפור אחר שהתרחש בצפת של 1929. חיפשתי חומר רקע לבניית דמות הגיבור, שרציתי שיהיה קצין יהודי בצבא הצאר הרוסי, והתוצאה הראשונה שהופיעה הייתה יוסף טרומפלדור. עכשיו, במבט לאחור, אני זוכרת רק את התחושות שהתעוררו בי כשקראתי עליו – סקרנות והפתעה. דבר לא בישר לי, שהבחירה להמשיך ולקרוא על אדם שמת לפני למעלה ממאה שנים, תשפיע על חיי.

זה נשמע גרנדיוזי, רגשני, קלישאתי – הכרזה על רגע כ'משנה חיים'. אבל, כן. המפגש עם יוסף טרומפלדור, כששודכנו על ידי "גוגל-ויקיפדיה", הצית מסע מרתק. קשה לי להסביר מה גרם לי לנסוע לספריה העירונית ולשאול את הביוגרפיה המקיפה ביותר שנכתבה עליו. גילוי נאות: אני לא נמנית על קוראי ביוגרפיות. אין לי התנגדות לז'אנר, זה יותר עניין של העדפה. להפתעתי, גמעתי את זאת ששולמית לסקוב כתבה על הגיבור-האגדי, והייתי צמאה לעוד. חברה שאלה עבורי מספריית האוניברסיטה את קובץ תרגומי המכתבים והיומנים של טרומפלדור, ואיכשהו, מבלי שהתכוונתי, התחילו לזרום אלי ספרים ומאמרים על חייו ופועלו.

העניין הפך לחיבה והזדהות, כמו שמרגישים במפגש עם חבר טוב. מצאתי את עצמי שותפה לדעות ולהרהורים שהשתמרו במכתבים וביומנים שנכתבו לפני יותר ממאה ועשרים שנים על-ידי גבר שבכלל חי ברוסיה, נדד בין ארצות, וחלם על המציאות שאני חיה בה היום – מדינת ישראל שהיא מולדת ובית. גם עכשיו, החיבור הזה בין תודעת אישה משנת 2022 עם תודעת גבר שנולד בשנת 1880 נשמע לי מוזר, אך בה בעת - הגיוני. שהרי, בסופו של דבר, אם נשיל מעלינו את המגדר, התרבות, התקופה, במהות כולנו בני-אדם שמשתוקקים לאהוב ולהיות אהובים, פוחדים, מקווים, נפגעים, ומסתירים את פגיעותנו מהזולת. 

וידוייו האישיים והכנים של טרומפלדור על בדידותו, על אכזבותיו, על חלומו לפגוש באחת שתטלטל את עולמו ותיגע במעמקי נפשו (מילים שלו), נגעו לליבי. במיוחד, כשהוא נפל בקרב בעיצומם של חייו, כשהוא עמוס בתוכניות וחלומות שהחלו להתגשם, ולא זכה להקים משפחה. שפע הרגשות שהתעוררו בי ניתבו את עצמם לרצון לעורר את סיפור חייו ולהפגישו עם אישה אמיצה ומסעירה כמוהו – מישהי שתצליח להצית בו את מה ששום אישה לא עשתה. כמעט מיד לאחר שהחלטתי לכתוב סיפור קצר שטרומפלדור הוא גיבורו, נבראה בדמיוני העלמה אֶמָה לבונטין, שעם הגיחה לעולם תבעה להשמיע את קול הנשים במלחמת העולם הראשונה, ובעקשנותה וחריפותה לא חסכה מטרומפלדור או ממני מנחת לשונה.

אחי, שזמנו החופשי מועט, מעדיף ספרי עיון. בימים אלה, לכבודי, הוא חורג ממנהגו וקורא את הספר שאחותו הקטנה כתבה. הגיבורה שלך, אמה, הוא אמר לי אתמול, מזכירה לי אותך בארוחות השבת המשפחתיות, תמיד מתווכחת על משהו, ואיכשהו מובילה את הדיון למצב זכויות הנשים. אולי, לא התחייבתי, כי לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיצרב בזיכרון המשפחתי כ"אחות הווכחנית", והוספתי, שלוּ חייתי לפני מאה שנים, אני בספק אם היה לי את האומץ שיש לאמה לבונטין לעסוק בפעילות פמיניסטית שסיכנה אותה במאסר ארוך. זה, דרך אגב, סיכון נוסף, כשמפרסמים סיפור או ספר. הקוראים מחפשים אותך בדמויות ובאירועים. פעם זה הפריע לי, היום פחות.

במהלך מסע כתיבת הרומן ביקרתי במקומות שכבר אינם, ונטלתי חלק בהתרחשויות היסטוריות שהסעירו את העולם, שהרי טרומפלדור הציב את עצמו בליבם של תהפוכות היסטוריות. ואיפה שהוא היה, הייתי גם - נדדתי עימו בדמיוני. השתדלתי, ככל יכולתי, לדייק בתיאור החוויות שעלילת הספר זימנה לי. את פאר טרקליני אחוזת משפחת לבונטין שבלונדון, את מיטב הגינונים הג'ין אוסטיניים (אהבה גדולה שלי), ואת הדיאלוגים המהירים והשנונים בין יוסף לאמה. שני העקשנים האלה לא אחת גרמו לי לסחרחורת, עד שרציתי לגרור את מי מהם לפינה, לנזיפה, הם הכאיבו האחד לשנייה, כשבעצם רק השתוקקו להתקרב. הימים שבילינו במהפכה הבולשביקית ובמסע דרך אוקראינה היו מבעיתים, קפואים כמו שרק חורף רוסי סנט פטרבורגי יכול, ובאופק בערו העיירות היהודיות שהוחרבו בזוועות הפוגרומים. בסוף הגענו לארץ ישראל, טבלנו בירדן, ביקרנו בירושלים - במקום בו הניחו את אבן הפינה לבניית האוניברסיטה העברית הראשונה, ולא ויתרנו על העיר הלבנה היפה ועל החוף הזהוב של תל-אביב.

כך התנהלתי במשך כארבע שנים בין שתי מציאויות: בכתיבה שהיתי בשלהי מלחמת העולם הראשונה ובעיצומה של המהפכה הבולשביקית, ואילו בחיים האחרים שלי, יש שיאמרו 'האמיתיים', התרוצצתי בין עבודה, הסעות ילדים, בישול ואפייה, וסבבי מערכות בחירות שנתקעו בלוּפּ בעיצומה של מגיפה עולמית. האנשים הנפלאים שכתיבת הרומן זימנה לי שימשו גשר בין שני העולמות - זרים וקרובים שגילו לי מטוב ליבם. כתיבת "על משכבי בלילות", אם כן, לא הייתה רק מסע מרתק אל הדמיון ומרחבי ההיסטוריה, לא הייתה הצגה-של-אדם-אחד, אלא מסע אנושי ותוצר של שיתוף פעולה נדיב של אנשים טובים.

כתיבה וקריאה הם מנהרת הזמן היחידה שהצלחנו להמציא כדי לחזור לעבר ולגעת בו. לאפשר למקומות שאבדו, לאנשים שאינם, לשוב ולהשמיע את קולם. להשאיר טביעת אצבע וחותם בעולם בו הכול מתכלה. אני מקווה ש"על משכבי בלילות" יגע בלב קוראיו, ויעביר הלאה מהקסם שהותיר בחיי.