השד של מקסוול | סטיבן הול

אחת האמירות החביבות עליי היא זו של המחזאי המנוח ג'ורג' ברנרד שו, שהולכת בערך ככה: "יש כאלה שמסתכלים על דברים כפי שהם, ושואלים 'למה?' אני חולם על דברים שמעולם לא היו, ושואל: 'למה לא?'"

יש משהו מרענן בחתרנות הזו, בסירוב לקבל דברים כמות שהם ולהציע חלופות חדשות. 

וכשמגיע ספר שמנסה לעשות את זה, לערער על המוסכמה של איך אנחנו מגדירים ספר או מצפים שטקסט ספרותי ייראה - פה אני כבר מרגיש מחויב להטות אוזן, לזקוף גו להקשיב. או ליתר דיוק, לקרוא.

כל זה כדי לספר שבימים אלה מגיע לחנויות הספרים הספר "השד של מקסוול" מאת הסופר הבריטי סטיבן הול, שעושה בדיוק את זה: לצד עלילה שמשלבת אלמנטים של מתח ומדע-בדיוני, ספרו השני של הול (אחרי "כריש זיכרון", שראה אור בכנרת זמורה בשנת 2008), מכיל פרקים שלמים שקוראים תיגר על איך שאנחנו רגילים לראות ולקרוא ספרים.

בגדול מאוד, זה ספר שמצד אחד מתקדם כמו עלילה ליניארית, ומתחקה אחר סיפורו של תומס קווין, סופר כושל שגדל בצלו של אביו המנוח ובצל אנדרו בלאק, בן טיפוחיו המצליח אך מסתורי של אביו. בחסות חוסר יכולתו לכתוב את הספר השני שלו, ובעוד אשתו נמצאת במשלחת מחקר בצד השני של העולם, שוקע קווין לעולם של הזיות תיאולוגיות, ספרותיות ופיזיקליות, במסגרתן הוא מקבל מסרים קריפטיים מאנדרו בלאק, דמויות מהספרים קמות לחיים וכל תפיסת המציאות שלו מתערערת. במקביל, כל פעם שהספר מתעכב על איזושהי הזיה מהסוג שתואר, הוא הופך למשהו פורץ דרך מבחינה ספרותית, כולל עמודי טקסט מהפנטים ובהם פסקאות המאוגדות בצורת פרחים ועלים, פסקאות שבשביל לקרוא אותן יידרשו הקוראים לזכוכית מגדלת לצד עמודים מלאים המכילים מילה או שתיים.

זה עשוי להישמע או להיראות מבלבל במבט ראשון, אך מרגע שצוללים אל בין עמודיו של הספר, הקריאה זורמת וקצבית והכול מקבל משמעות גם תוך כדי קריאה – וגם בדיעבד, כשמגיעים לטוויסטים שבסוף וכל רסיסי המידע שפוזרו לאורך הספר מתחברים לכדי שלם אחד גדול ומרהיב.

"השד של מקסוול" הוא ללא ספק אחד הספרים המיוחדים שתקראו בחייכם, ואנחנו גאים להציג אותו כעת לראשונה בתרגום לעברית ובעיצוב העושה חסד עם כוונת המשורר המקורית. קריאה נעימה!