ההישגים הגדולים של הרומן "מה קרה להגר באילת?" | מפי העורכת דקל שי שחורי

"מה קרה להגר באילת" מאת עופרה עופר אורן הוא גאווה גדולה להוצאת כנרת. הוא גאווה גדולה לא רק בזכות המועמדות שלו ברשימה הקצרה לפרס ספיר, אלא משום שכמעט בכל מובן הוא הישג ספרותי אדיר.

הישג, קודם כל בזכות צורתו. הוא ספר פרוזה שכתוב בחרוזים ומשקל, מורכב מלא פחות מ-336 סונטות במבנה שייקספירי. בראיונות איתה עופרה סיפרה שהיא ניסתה שוב ושוב לכתוב את הספר הזה בפרוזה "רגילה" אבל הדבר לא צלח, ואז כמו מאליה, הופיע בראשה השורה הפותחת:

"הראשון שהבחין בה היה העוזר

לטבח שיצא לעשן קצת בחוץ."

הצורה מאפשרת לסיפור להתגלגל, הריתמוס, הקצב, כמו מסייע לקוראים לצלוח תוכן קשה לעיכול, והיופי, כן יש כאן גם המון יופי שירי נשגב, מאפשר להתגבר על רגעי אימה, גועל וכעס.

הישג נוסף הוא באופן שבו הספר הזה מעמיד מולנו את דמותה של הגר, דמות פצועה ומוכה כל כך שבתחילה נדמה שלא נצליח לגייס כלפיה חמלה כלל, היא כל כך רחוקה מאיתנו. אבל האופן שבו עופר אורן מגלפת את דמותה וחושפת לאט לאט (או מטיחה בפנינו מהר, תלוי) את האנושיות, את הדילמות, את המחשבות והתקוות הכמוסות ביותר. הגר היא צעירה ישראלית שהרומן מלווה מראשית חייה ועד בגרותה, חצובה מתוך תוכי המקום הזה. ארבעת החלקים המסודרים כרונולוגית (1999-1969) והם רצופים בדמויות, ארועים, מקומות וריחות מוכרים כל כך מהחיים הישראליים.

נתבונן למשל בהגר, פוסעת מכיוון חוף היום, אל הרגע שבו יגלו אותה החיילים אחרי לילה איום שעברה:

[שיר 13]

נִתְבּוֹנֵן: הִיא עֲדַיִן הוֹלֶכֶת לְאַט,

תַּלְתַּלֶּיהָ לוֹכְדִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁכְּבָר

מַצְהִיבָה, אַךְ בְּרֹךְ, כִּי אֲפִלּוּ אֵילַת

לֹא שׁוֹלַחַת בַּחֹרֶף מַבָּט מְסֻנְוָר.

עַל הַחוֹף לְרַגְלֶיהָ שִׁבְרֵי הַצְּדָפִים

שָׁכְחוּ כְּבָר מִזְּמַן כָּל שְׁלֵמוּת חֲלָקָה,

הִיא אֵינָהּ מְשַׁעֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ צוֹפִים,

הִיא פּוֹסַעַת כְּמִי שֶׁאִבְּדָה אֶת דַּרְכָּהּ.

הִיא כָּל כָּךְ מְסֻחְרֶרֶת, כָּל כָּךְ אֲבוּדָה,

הִיא פּוֹסַעַת — לְאָן וּמַדּוּעַ? הַאִם

הִיא תִּמְצָא שָׁם עֶזְרָה? מָה תִּלְמַד? מָה תֵּדַע?

הִיא פּוֹסַעַת, נוֹשֵׂאת אֶל הַשֶּׁמֶשׁ פָּנִים

לְלִטּוּף קְטִיפָתִי, מְרֻחָק, מְנַחֵם:

הַבְטָחָה עִם כִּסּוּי, אוֹ סִכּוּן מְאַיֵּם?

הקוראים כבר יודעים בשלב זה או לפחות חושדים, שהגר נאנסה בחדר מלון באילת ומננו היא בורחת כעת. המבט של הצופים בה (החיילים, בניהם אותו עוזר הטבח מהשורה הראשונה) משתלב עם המבט של המספרת ושלנו. היא יפה בתלתלי הזהב שלה, הסביבה של החוף האילתי נינוחה, השמש מלטפת בליטוף קטיפתי ומנחם, אבל הגר כל כך מסוחררת ואבודה. היא תוהה, האם השלב הבא יקדם אותה או יאיים עוד יותר?

 זו רק דוגמא אחת מתחילת הרומן לאופן שבו הצורה מפעילה את מי שוקרא.ת את הטקסט, מחייבת עצירה והשתהות גם במקומות הכואבים ביותר. וזה כנראה ההישג הגדול ביותר של הספר הזה. חשיבותו הגדולה ביותר היא בכך שהוא מחייב את הקוראים והקוראות, להבין עד כמה עצום ורחב הנזק שמחוללת פגיעה מינית ובמיוחד כזו המתרחשת בתוך המשפחה, על נפשו של אדם. עד כמה הפגיעה היא בלתי חולפת, עד כמה מעגלי ההשפעה רק הולכים ומרחבים עם השנים, עד כמה, והצער הוא עמוק ביותר, פגיעה אחת מזמנת את השנייה ואת כל אלו שיבואו אחריה. זו אמת צורבת, אכזרית, שאולי עדיף שלא היינו מכירים לעולם, אבל הגר כאן בנינו, ואם לא היא, אז אחרת. וחובתנו בחברה לתת לקול נתנה לה עופרה עופר אורן, להישמע למרחוק.

ד"ר דקל שי שחורי
עורכת אחראית, מחלקת מקור