על חוויית הכתיבה של 'פיקדון עיניך' | אפרת נוה

"הרף ממני, רוח אופל. אל תאמר שהנך האמת של ישותי.." (צ'סלב מילוש, 'הרף ממני' מפולנית : דוד וינפלד) זו שורת המוטו שבחרתי לספר שלי. הקונפליקט הפנימי בין אור לחושך שיש בו באדם, התהייה מה התמהיל שמתקיים בי עצמי ובזולתי והרצון להפליג לתוך הנושא ולהבין אותו. כל אלו היו הזרע הראשון שממנו נבט הרעיון לספר אבל כמו מראה לא שקרנית לחיי הגיחה עילת העילות, אבי יעקב ז"ל שחלה והזדקן מאוד מול עיניי. הפחד לאבד אב מסור וחדפעמי, לא שגרתי בעליל, מדען מבריק שדרכו בחיים נסללה בייסורים ואהבה גדולה גם יחד, וכך התלכדו שני הנושאים הללו. שמו של הספר, "פּיקְדון עיניךָ" מוקדש לאבי יעקב. הוא היה אדם שלא מרבה במילים, לא היה לו צורך בכך, תודעתו הייתה מלאה כרימון. מבט עיניו היה עבורי מניפה שלמה של מידע, של שיחה, בין כשדיבר ובין שלא יכול היה עוד לדבר.

תחילת הכתיבה הייתה עבורי תהליך עמום מעט, המשנה הסדורה התהוותה בהמשך. אבל מייד הרגשתי שהכתיבה הופכת לתהליך מרפא. פתיחת הספר, כמעט שלושים עמודים בטיוטה הראשונה, הפליגו ממני כאילו היו כתובים כבר אי שם במצב צבירה אחר שלי ולא ידעתי עליהם כלל! הפכתי מדיום של התודעה שלי עצמי, כלי שרת בידיה. הם נכתבו בפרץ אחד כמעט ללא הפסקה. התהליך המתודי, המתקן, המחושב והמתוכנן, קרה לאחר מכן. ואם כבר מזכירים תהליך מרפא, המילים ניגשו ישר למחוזות הילדות החמימים והטעונים, לעיר באר שבע שבה גדלתי, לרחובותיה המאובקים, לפיתה המלאה כל טוב והעסיסית במרכז גילת, לדקלי הקוקוס המרשרשים שלווה מדברית, לאנשים הדרומיים הייחודיים, וגם אוניברסאליים המגלמים כל דרמה, חוכמה וכאב בדיוק כמו בכל מקום אחר בעולם, ניו יורק פריז או ברלין. מצאתי בהם אהבה, מצאתי בהם אור ואפילה, כאב ואשמה, ומצאתי יופי. אני מקווה שהצלחתי לברוא אותם בכל האותנטיות הלא קלה לעיכול שסברתי שהם ניחנים בה. אני אוהבת כל אחד מהם גם אם אני לא מזדהה, וחולקת מאוד על בחירות מסוימות שעשו חלקם. ועדיין ראויים היו חייהם לזרקור העט שלי בעיניי. דמות האב מככבת בספרי באופנים שונים. לעיתים הוא אב, לעיתים הוא הסב החיפאי שלי, אברהם, האמיץ וחם הלב שלא היה אדם בעולם שלא אהב אותו, ודמותו טבועה בי. מזגתי לתוכן את פחדיי וגם את ניסיוני לשמר אותם לעד איתי. השורה האחרונה בספר היא: "כי פנה יום." אבא שלי לפני מותו הציע לי לקרוא כך לספרי אבל אז גיליתי שהשם נתפס כבר ולכן חתמתי איתן את הספר. המילים לקוחות מתפילת נעילה של יום הכיפורים: "פתח לנו שער בעת נעילת שער." שער חייו של אבי יעקב ננעל, אבל הוא קיים בי עד יומי האחרון, וגם פתח בי צוהר יעקב, לעקוב בו אחר העולם, והחיים והיהדות, והשפה העברית, ומה לא? כל מה שהתעמק בו. מקווה שגם אתם הקוראים תחושו בצוהר הזה ובאהבה הגדולה שזכיתי לאהוב אותו.