מה בעצם קורה בטיפול פסיכולוגי? | שחר דואק

מה בעצם קורה בטיפול פסיכולוגי? זו שאלה שמסקרנת את מי שלא התנסו בטיפול וגם את מי שכן. כמה פעמים מצאתי את עצמי יוצאת מהדלת ולא זוכרת מה בכלל קרה. או ממשיכה לשמוע בתוך הראש שלי את הניגון של הקול של הפסיכולוגית שלי, מבלי להבין מה היא אמרה. 

על-פניו זה מרחב שבו עושים שימוש במילים, ובכל זאת, קשה להשתמש במילים כדי לבטא אותו. אבל לא רציתי לוותר על הנסיון לבטא אותו, את עצמי, לספר את הסיפור. לא חיפשתי את המילים מבחוץ, מילים של אבחנות וכותרות, אלא מילים מבפנים. לא מילים שסוגרות, אלא מילים שפותחות. לא את נקודת המבט של מי שיושבים בצד השני של החדר, כמו תיאורי המקרה שמוצגים בכנסים, אלא את נקודת המבט שלי. לא את הדברים שהפסיכולוגית שלי אמרה וחשבה שהם מאוד חכמים אלא את מה שנשאר איתי, גם אם אלה לא המילים אלא הלחן.

ההחלטה לכתוב שמה אותי בעמדה פגיעה. זו החלטה לחשוף דברים שהתאמצתי להסתיר. בינתיים גם אני נהייתי פסיכולוגית, נהייתי אמא. אז למה עכשיו לחשוף את הפגיעות בהתנהלות היום-יומית, באינטראקציה אנושית. למה לספר עד כמה היו מנוהלים יחסי הסחר שלי עם הסביבה, מה יצא ממני החוצה וחשוב יותר, מה יכנס פנימה, בשאיפה שדבר לא יכנס, לא יגע בי, לא ישנה אותי. כמה מאמץ שלא להנתק מהמציאות אלא להמשיך להיאחז בה. כמה הייתי זקוקה לכך שהפסיכולוגית שלי תשתוק ואני ארגיש שהיא מבינה אותי לחלוטין, שאין בינינו מרווח, אותו המרווח שתמיד קיים בין שני אנשים ואותו המרווח שישנו גם ביני לבין עצמי. התביישתי לספר על פגיעה שפגעו בי ועל עצמי שבאותו זמן לא חשבה שנפגעה כי חשבה שהיא בלתי פגיעה, שבי אי אפשר לגעת. וכמה נתק מעצמי וכמה חיבור לעצמי. וכמה רצון להתמסר וכמה פחד שמא הרצון הזה יוודע. 

הייתי צריכה לספר את זה, כי בלי זה אי-אפשר היה להבין מה נשתנה. איך היכן שהיה ניתוק ושיתוק נהיה מגע. איך היכן שהיה צורך לחשוב לפני כל מה שנאמר נהיתה שיחה. ואיך נהיה שקט מהפטפוט הזה בראש, מהויכוחים ומהלעיסה של כל מצב עד שיצא ממנו הטעם. איך נוצרה התנועה הזאת מהפנים אל החוץ ומהחוץ אל הפנים. ואיך משהו שפעם הצריך כל-כך הרבה מאמץ החל לקרות מאליו, מבלי תשומת לב לכך, באותה מידה שאני לא מתאמצת כדי שהלב יפעם. איך משהו שהיה קפוא הפשיר ומשהו שהיה מאובן התעורר לחיים.

התחלתי להרגיש שהאופן בו אני חווה את הדברים, אותו אופן חושי וראשוני, מפורק וחשוף שחש כל תנודה מיקרוסקופית כמו רעידת אדמה, אותו אופן שלרוב הרגשתי שמפריע לי לחיות את חיי יכול גם להיות מה שיאפשר לי להשמיע את קולי, לספר את הסיפור שלי.

הבחירה להיחשף העלתה שאלה גם לגבי חשיפה של מי שלא בחרו בזה, במיוחד ההורים שלי. מיעטתי לעשות זאת. המטרה היתה לשמור עליהם ולכבד אותם, אותם ואת כל ההורים באשר הם הורים שאוהבים את ילדיהם ורוצים בשבילם רק טוב. גם להם מגיע שזה מה שאני ארצה בשבילם. אני חושבת שבסופו של דבר זה עשה טוב גם לספר, כך שאירועים והתרחשויות לא תופסים את קדמת הבמה ולא מפעילים את החושים הבלשיים של מה גרם למה, אלא משאירים את המרחב לדברים יותר עדינים, דברים שהתרחשויות סוערות עלולות להסתיר או לרמוס.

נתתי לכמה אנשים לקרוא את מה שכתבתי. הם לא העיזו לגעת, לערוך, לשאול. ניכר שהטקסט היה כל-כך אישי, שהוא לא רק טקסט שלי אלא ממש אני וששחר היא לא בת דמותי אלא אני. עד שמישהו העיז, זה היה חבר מהעבודה, הוא שלח אליי אימייל עם קובץ מוכר אך שונה: הוא העתיק את פסקת הסיום והזיז אותה לפתיחה, משפטים שלי סומנו בסימני שאלה ולצידם צצו הערות שוליים. ברגע הראשון הוכיתי תדהמה וברגע השני נפרש על פניי חיוך גדול. אולי כי זו היתה הפעם הראשונה שהיה לטקסט קורא שהתייחס אליו כעומד בפני עצמו ולא כהמשך שלי. היו לו שאלות טובות, פתאום גם אני יכולתי להסתכל על הכתוב מבחוץ ולחשוב על השאלות האלה ועל שאלות נוספות. אני חושבת שזה הזמן שבו הטקסט התחיל להתהוות ולהיות ספר.