טוען...

ככה נולד הספר שלי, 'סחיבת פצוע' | מיכל בראון

ככה נולד הספר שלי, "סחיבת פצוע"

 

זוכרים שלפני כמה שנים שודרה תוכנית בתאגיד שנקראה  'סליחה על השאלה'? אז שם זה קרה. אני זוכרת את הרגע. 

אפילו לא עקבתי בקביעות אחרי התוכנית הזאת, כשנפלתי במקרה על הפרק של גברים עם פוסט טראומה ממלחמות ישראל. היו שם שבעה גברים, בגילאים שונים, והם נשאלו שאלות ממש קשות ששלחו הצופים. כמו למשל, פגעת פעם במישהו תוך כדי התקף. לא, לא בשדה הקרב. בבית.

והם דיברו. על מה שקרה שפצע אותם, ובייחוד על מה שקרה אחר כך. על החרדות שמציפות אותם, ועל הלילות שלהם, ועל המשפחות, ועל ההתמודדות היומיומית, ועל הזכרונות שפולשים לתוך החיים, גם אחרי שלושים וארבעים שנה.

ישבתי מהופנטת והדמעות נשפכו לי על מהעיניים. לא רק כי הם גיבורי על-חלל באופן הפתוח והכן שבו שיתפו. אלא כי זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי, באמת הבנתי, שמי שאיתרע מזלו לחיות עם טראומה, חי איתה בכל רגע מחייו. למשל עכשיו. וגם עכשיו. וגם עכשיו.

כל הגברים שהופיעו בתוכנית הזאת, והם הגיעו מסיטואציות שונות וממלחמות שונות, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל, דיברו אמת. דיברו את האמת. והשיח הזה הצריך אומץ לב מטורף, אולי לא פחות משנדרש בשדה הקרב. הם דיברו על הפחד ועל הבושה ועל ההרג, ועל כל הדברים שלא מדברים עליהם. והם דיברו על הנזק שגרמו בבית, לאישה, לאמא, לעבודה. הם דיברו על תחילת הטיפול, על הרגע שבו הבינו מה יש להם. והם סיפרו על עצימת העיניים או אי-הדיבור עם הכאב הנורא שישב בתוכם, שעמו חיו שנים, לפעמים עשרות שנים.

והכי מכולם נכנס לי אסף ללב. לא יודעת למה, כי הם כולם גיבורים, וגם הלמה הזה לא באמת חשוב. לפעמים קורים דברים, והם לא סתם, אבל אנחנו לא יודעים את סיבותיהם, אז אנחנו קוראים להם 'יד המקרה'. שיהיה. החצי שעה תוכנית הזאת, ואסף במיוחד, הסיטו אותי מהמסלול ושלחו אותי בנתיב חדש לגמרי.

אחרי שדיברתי איתו, כבר ידעתי בדיוק מה אני הולכת לעשות. לכתוב ספר על חייו של הגבר הכי ישראלי שיש, הגבר שחזר מהצבא ואחרי עשרים שנה, הוא עדיין חי את מה שקרה שם. ולא, לא תשכנעו אותי שיש פה גבר אחד במדינה שנלחם באיזשהו קרב, מלחמה, מבצע, או סתם שירת בשטחים, או על הגבול, או ביחידה קרבית כלשהי, ויצא בלי טראומה.

ועוד ידעתי שאני אכתוב על אשתו, שסובלת ממה שכבר היום יודעים לקרוא לו פוסט טראומה משנית.

ומכיון שאסף דביר ברבים על מה ההתמודדות שלו, ולכבוד יום כיפור, האמ-אמא של כל מלחמות הפוסט-טראומה של המדינה הזאת, אני משתפת אתכם בכל זה. וגם את הפרק של 'סליחה על השאלה.' לכו תסתכלו בעצמכם, פה.

נתמזל מזלי בעולם הזה, ולא חוויתי טראומה, טפו טפו, והגבר שלי בריא בנפשו, גם טפו טפו, והבן שלי, אמנם רב סרן, אבל לא שירת בקרבי, טפו טפו טפו. אבל בשל כך, הייתי בורה גמורה. ורציתי לדעת.

התקשרתי לאסף. והוא מייד הסכים לשתף, בפתיחות ובנדיבות שמאז הבנתי שהן הכי אופייניות לו.

הקשבתי. בקושי שאלתי שאלות, פשוט הקשבתי. ולקחתי את הסיפור של מה שקרה לאסף, לא אותו עצמו – וטוויתי סביבו דמות. וככה הגיע לעולם הגיבור שלי, נטע מילר.

במשך חודשים שוטטתי, וגם הלכתי לאיבוד, בתוך מרחבי עולמו הפנימי של נטע. למדתי להכיר אותו. התחברתי אליו. בראש שלי הוא היה אמיתי לגמרי, כמו חבר אמיתי ואהוב. אני יודעת בדיוק איך הוא נראה (בערך כמו תומר קפון, אוקיי? אז תהרגו אותי), אני יודעת מה הוא מרגיש במסעדה שלו, 'המכבסה,' אני יודעת מה הוא מרגיש בגוף שלו כשהוא מגיע הביתה באחת בלילה מת מעייפות ויודע שהסיכויים שלו להירדם הם פיפטי-פיפטי. אני יודעת איך מרגישה האהבה שלו, ואיך מרגישה החרדה שלו, ואיך מרגיש הסקס שלו, ואיך מרגישה האבהות שלו ליהלי, בנו הקטן. אהבה מסובכת, מסורה בטירוף ומבוהלת מהעתיד שישלח אותו להתגייס.

נכון שבמקביל גם חקרתי את הנושא ברצינות, בכל זאת, עורכת דין, יודעת לעשות מחקר ושונאת להיתפס בשגיאות.

וכשהשלמתי את המסע שלי בנבכי הנפש של נטע, היה לי את הרעיון של הספר ביד.

אז אני רוצה לספר לכם, שנטע נולד בלב שלי ושם הוא יישאר לתמיד. אבל הגיע הרגע לשחרר אותו לעולם. תשמרו לי עליו. ואני מאמינה שהוא ייכנס גם לכם ללב, כי כזה הוא, איש שנכנס ישר ללב.

 

 

 

 


בואו לקרוא את הפרק הראשון של 'סחיבת פצוע'!

 

 

את הסקירה כתבה גיל ארד

מנהלת העמוד on  the shelf

 

מוזמנים לעקוב אחריה ולקרוא סקירות נוספות אותן כתבה בפייסבוק ובאינסטגרם

פוסטים שיעניינו אותך

מה יעניין אותך?