שירה ביטון היא אישה נורמטיבית לכל דבר, נשואה, בעלת עסק ואמא. אבל למרות זאת, האירועים מתגלגלים והיא נכנסת לכלא לחמש עשרה שנה. בעלה אייל נשאר לגדל לבד את הילדים, תוך כדי שהוא מנסה לפרנס ולשמש כאבא ואמא במקביל. שירה ואייל מנסים לשרוד - כל אחד בצד שלו - תוך שהם מתמודדים עם הדחיה החברתית, עול הפרנסה, קשיי הכלא, וגם - התקווה לחנינה. ואם כל זה לא מספיק, דברים מסתבכים גם בכלא וגם מחוץ לו...
התחלתי לעקוב אחרי מאיה וקסלר, כותבת כשגיליתי כמה יפה היא יודעת לכתוב. לא ידעתי על מה יהיה הספר שלה, אבל ידעתי שלפחות הוא יהיה כתוב נפלא, ושאני רוצה לקרוא אותו למרות שאני בדרך כלל לא מתחברת יותר מדי לפרוזה ישראלית.

כשהגיע תורי אמרתי שאני שירה, אמא לשלושה. לא רציתי להגיד שאני ממודיעין, וכמו תמיד, כשאמרתי את המספר, נזכרתי שלפני אורי שאלתי את עצמי פעם איך הורים, שאחד מהילדים שלהם מת חס וחלילה, סופרים. אחרי אורי הבנתי, בלי צורך לשאול, שסופרים את כולם, כולל החס וחלילה.

מאיה לוקחת רעיון מאד לא בנאלי - מקרה שבו דווקא האישה בכלא והבעל נשאר עם הילדות - ואז מוסיפה לו עוד ועוד והופכת את הספר לדבר הכי לא סטנדרטי שראיתם. ההתמודדות של אייל הרגישה לי כל כך אמיתית: חוסר אונים מול ההתמודדות היומיומית עם הבנות, מול ההורים שמציעים לו להתגרש, מול קשיי הפרנסה.
החוויות של שירה בכלא גם הן היו צוהר לעולם חדש ולא מוכר, ומאד מאד ישראלי. תערובת של נשים מכל הסוגים והמינים - אשכנזיות, מזרחיות, ערביות, אתיופיות, צעירות, מבוגרות, כולן ביחד צריכות להתמודד אחת עם השניה, במקום שגם ככה דוחק אותן לפינה.

הספר מסופר מגוף ראשון של אייל ושירה לסירוגין. הפרקים של שירה פותחים באיור של מנעול, ושל אייל - במפתח. בעיני זה מהמם ומראה לא רק את הסמליות של אחד כלוא והשני בחופש, או את הסמליות של המקצוע של אייל (מנעולן), אלא גם את השילוב של שניהם. רק כשהם איחדו כוחות אחד עם השני, מנעול ומפתח שיכול לפתוח אותו, הם הצליחו להתקדם ולהתמודד עם העולם.
הספר לא קל. הוא מאד מאד סוחף רגשית, ונוגע בנושאים מאד מאד קשים וכואבים. קראתי את הספר ביומיים, וכל פעם שעזבתי אותו הרגשתי איך הדמויות והעלילה ממשיכות ללוות אותי במחשבות. בכל פעם הייתי מופתעת מהתפניות שהספר לקח, והשאיר אותי חסרת אוויר. וכל פעם הייתי צריכה לנשום עמוק ולהזכיר לעצמי שזה רק ספר, לא סיפור אמיתי, ולא אנשים אמיתיים.

"אז מה רצית לספר על העוגה?" שאלתי.
"לא משנה כבר. מה איתך? איך אתה מרגיש?"
"באמצע השבוע התגעגעתי -" רציתי לספר לה על שפתאום החלטתי לנסוע להורים ואולי לספר לה מה שאבא שלי סיפר, אבל שירה הבינה לא נכון.
"גם אני, איילי. גם אני!" אמרה בהתרגשות. "כל כך מתגעגעת אליך ואל הבנות ואל - " היא נעצרה פתאום, בשביל לא להגיד את השם של אורי.
"ואל בכלל," אמרה בסוף.
איך שמחתי שהיא עצרה אותי. שלא הספקתי להגיד שהגעגועים שהתכוונתי אליהם היו להורים. עוד שתיקה מעיקה שאף אחד מאיתנו לא שבר. חשבתי לספר על החצי שקל והשכנה, אבל לא היה לי כוח להסביר למה הייתי עצבני.
חשבתי לספר על איך ברגים קטנים עצרו אותי מלהתקין כספת ששוקלת חצי טון. שירה אהבה סיפורים על העבודה שלי. אבל פשוט לא היה לי כוח, כאילו כל מילה שוקלת חצי טון בעצמה.

היו המון דברים בספר שאהבתי, אבל אני חושבת שאהבתי במיוחד את הסיוע שאייל ושירה קיבלו מהפורום האינטרנטי בו שירה היתה חברה קבועה, שהיה בעיני ממש ממש אותנטי. אני חיית פורומים (ופייסבוק) מאז כיתה ט', וחוויתי על בשרי עד כמה מה שמתואר בספר כל כך נכון ואמיתי, ואיך חברות "וירטואליות" מסוגלות לפעמים לסייע הרבה יותר מבני משפחה וחברים.
אהבתי גם את דמויות המשנה כמו צור וגלית; אהבתי הצורה בה מאיה מקלפת את השכבות ומגלה לקוראים בכל פעם עוד קצת על מה שקרה לאורי ואיך שירה נכנסה לכלא וגם על העבר של שירה; אהבתי איך הדמויות של שירה ואייל מתעגלות ומתפתחות תוך כדי הסיפור ועוברות תהליך משמעותי; אהבתי שיש בספר אנשים מגוונים מכל המגזרים והעדות אבל הספר נטול אג'נדות או שנאה; אהבתי איך אבא של אייל עזר לו לפתור בעיה מסויימת בדרך כל כך ישראלית, ועוד המון. זה באמת ספר נפלא.
בראיון שעשיתי עם מאיה (חפשו בקבוצה) היא גם מספרת על התחקיר העצום והארוך שהיא עשתה עבור הספר, והוא באמת מורגש בכל פרט ופרט, וזה מדהים - הספר ארוך גם בגלל שהוא מאד מפורט ומושקע, מה שמכניס את הקורא עמוק לסיפור ולעלילה. נהניתי גם לקרוא את ה"תודות" בסוף ולראות כמה אנשים סייעו למאיה בתחקיר כדי לוודא באמת שהכל הגיוני.

טריגרים ותכנים רגישים: הספר מלא בהם... אובדן ילד. כלא וכל מה שקשור אליו (זנות כלא, קללות, סמים [איזכור], וכו'). אובדנות. פרידה ארוכה מהמשפחה. כת. מבחינת מיניות יש בספר נראה לי 2 סצנות מיטה, ויש גם דיבורים על מין באופן כללי (כי כלא).

כנרת זמורה דביר | 544 עמ' | ינואר 2023 | עריכה: תמר ביאליק