סוד הצלחת הפופוליזם | ליאור טל שדה

'כנרת זמורה דביר' מעניקים לנו מתנה לחג החירות בדמות מהדורה עברית חדשה לספרו הקלאסי של אריך פרום: "מנוס מחופש". בהוצאה הסתפקו בעיצוב מחודש של כריכת הספר ומעבר לזה לא הכניסו בו שינויים, אך הבשורה לקוראים מונחת בזמינותו המחודשת של ספר חשוב ורלוונטי זה בחנויות הספרים. 

כשמונה עשרה שנים לפני שישעיהו ברלין פרסם את מאמרו הידוע על "שני מובנים של חירות", עסק פרום בהבחנה בין חופש שלילי וחיובי. החופש השלילי הינו חופש פסיבי, "החופש מאת", והחופש החיובי הינו אקטיבי, "החופש לשם". פרום מתאר תהליך אשר בו כמות החופש מסמכויות וכפיה גדלה בחיינו, אך אינה משתלבת ביכולת לנצל חופש זה במובן החיובי. לדוגמא, חופש הביטוי שלנו כמעט ואינו יודע גבולות. אנחנו יכולים להגיד ולפרסם כמעט כל דבר שעולה על רוחנו, אך יכולתנו להגיד דבר מה מקורי ומשמעותי הינה מצומצמת מאוד. חופש כמותי רב ללא תוכן איכותי.  

לטענת פרום, החרות השלילית שמקיפה אותנו ומאפשרת לנו לבחור בין חלופות רבות, יוצרת אצלנו תחושת בדידות עמוקה. "חופשי זה לגמרי לבד". דווקא ההשתחררות החלקית ממסורות, כללים שמרניים, שלטונות טוטליטריים וחינוך שמבוסס על שטיפת מוח, מותירה אותנו בודדים ומפוחדים. השוק החופשי שמבוסס על תחרותיות, יחסי 'קח-תן', ועמידה מול כוחות ענק של תאגידים, מגביר משמעותית את תחושות הבדידות, הפחד והעדר המשמעות. 

במצב זה אנו מחפשים פעמים רבות לנוס מהחופש, להיפטר מהעול הנורא של העצמיות הבודדת שלנו. שני מנגנוני המנוס המרכזיים שעומדים לרשותנו הם בריחה לסמכותנות או לקונפורמיזם. אדם בעל אישיות חברתית של הערצת כוח, יחפש גורמים עוצמתיים לציית להם, ובה בעת ירצה למצוא אנשים חלשים שיצייתו לו. אדם בעל אישיות אחרת יעצב את חייו בהתאם לציפיות החברתיות. העיקר להרגיש חלק. פעמים רבות הציות לסמכויות חדשות ולחברה יתבצע באופן לחלוטין לא-מודע. אנחנו מפנימים את קולה של הסמכות לתוכנו, ואז אנו כלל לא מזהים שאנחנו מרגישים, חושבים ועושים את מה שהחברה מצפה מאתנו. כאשר הסמכות החיצונית מופנמת היא מדברת אלינו במסווה של מצפון פנימי. באופן מודע אנחנו מצייתים לעצמנו, לקול הפנימי שלנו, באופן בלתי מודע אנחנו מצייתים לסמכויות וציפיות חיצוניות.  

אחד ממאפייני מנוסה זו הוא הצורך בפופולריות. בפסקה כמעט נבואית מתאר פרום עולם חברתי שמבוסס על לייקים ועוקבים: "הביטחון העצמי, הרגשת העצמי, הם רק השתקפות של מה שאחרים חושבים על אדם מסוים. אין זה האדם עצמו המשוכנע בערכו בלי כל קשר לפופולריות שלו ולהצלחתו. אם משחרים לפתחו, סימן שהוא אדם חשוב. ואם הוא איננו אהוד הוא נחשב כקליפת השום". זו, מסביר פרום, "הסיבה לכך שהאדם המודרני  מחשיב כל כך את הפופולריות" (עמ' 104).

מבחינה פוליטית ניתן לנסח בימינו את תמרור האזהרה הפרומי באופן הבא: האיום הכי גדול על הליברליזם הוא דווקא הצלחתו. ככל שהדמוקרטיה הליברלית מצליחה לשחרר את האדם משורה ארוכה של קשרים וסמכויות, כך היא דוחפת אותו למצוא כוחות שיגאלו אותו מהלבדיות הזו. הריאקציה להצלחת הפרויקט הליברלי מתבטאת בציות לצורות שונות של סמכות חדשה ובמנוס לעבר קונפורמיזם שבטי. לעיתים זה יתבטא במרד בליברליזם, ולעיתים בהקצנה שלו למחוזות מסוכנים. את כל אלה יכול המנהיג הפופוליסטי לעודד בקלות ועל פי צרכיו, בעזרת מניפולציות מחוכמות שמוכנסות למגוון תחומים שמשפיעים על חיינו, ובראשם הרשתות החברתיות. 

"הסכנה המאיימת על תרבותינו", מסביר פרום, היא "הנכונות לקבל כל אידיאולוגיה וכל מנהיג אם רק יבטיחו ריגוש ויציעו מבנה פוליטי וסמלים פוליטיים המעניקים לכאורה משמעות ומשליטים סדר בחיינו." (עמ' 207). מנהיגים רבים מבינים ומנצלים זאת.

"דמוקרטיה", כותב פרום, "היא משטר היוצר תנאים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים התורמים להתפתחותו המלאה של היחיד. הפשיזם, ויהיה השם שיאמץ אשר יהיה, הוא שיטה המכפיפה את היחיד למטרות חיצוניות לו ומונע התפתחות של אינדיבידואליות אמיתית" (עמ' 223). 

פופולריות, קונפורמיזם וצייתנות, לא באמת יפתרו את המצוקות הקיומיות שלנו. תופעות אלו יותירו את רוב האנשים מתוסכלים והן מהוות איום חמור על עתיד הדמוקרטיה והחופש. האתגר הגדול שלנו הוא לבנות חברה שבה החופש האיכותי של כל אחד מאתנו יכול לשגשג מבלי לפגוע במעגלי שייכות חשובים, לבנות חברה, כפי שכותב פרום במקום אחר, "המקדמת סולידאריות אנושית, ולא רק מתירה אלא גם ממריצה את חבריה להתייחס זה אל זה באהבה".

*הכותב הוא מחבר הספר "מה למעלה מה למטה" (כרמל, 2022) שכולל פרק על הגותו של פרום.