והגיענו לזמן הזה | סקירה

והגיענו לזמן הזה - עידן סגר

ספרים, כידוע לכל, יש להם את היכולת להחזיר אותנו לחוויות הראשוניות שלנו, לפעם הראשונה שראינו רמזור, לריחות שאהבנו, לאוכל שאהבנו, יש להם את היכולת לגרום לנו לדמיין דברים שלא העלנו בדעתנו שאפשר לדמיין אותם - ויש להם את היכולת לקחת אותנו למסעות רחוקים ואפילו למסעות בזמן. בעזרתם הגענו להוגוורטס, בעזרתם קפצנו לבקר את אורי (אהובי) בישוב העברי שלפני קום המדינה ואיתם הגענו גם למלחמת האזרחים באמריקה ולמדנו שעל הכל אפשר לחשוב מחר, אחרי הכל מחר הוא יום חדש.

ספרים, אולי יותר מכל דבר אחר, מספקים את האסקפיזם המוחלט מהמציאות היומיומית והקוראים יודעים להבחין היטב בין המציאות המדומיינת שצללו אליה בשעת קריאה לבין זו אותה הם חיים. לעיתים נדירות, אם בכלל, לקוראים מזדמנת חווית קריאה בה המציאות שבספר מתערבבת עם המציאות בה הם חיים כך שלא ברור להם האם הם נמצאים במחוזות הדימיון או שהם חלק מהמציאות המתוארת בספר.

כזו היא החוויה שמספקת הקריאה בספר "והגיענו לזמן הזה" מאת עידן סגר, דיסטופיה על מדינת ישראל בשנת 2068, היא שנת המאה ועשרים להיווסדה, דיסטופיה המתארת את מדינת ישראל כממלכת יהודה, מדינת הלכה דתית עם הפרדה מגדרית, מדינה בה הלהט"ביות אסורה על פי חוק ודינה מוות בסקילה, מדינה בה חילונים לשעבר נקראים "מסתגלים" ועליהם להכחיד כל סממן לעברם, מדינה בה הכלל גובר על פרט ולפרט אין תקווה.

בצרוף מקרים מפתיע לחלוטין יצא הספר בסמוך לאחר הבחירות בישראל, בחירות שהעניקו לקבוצה שרק חלק זעיר מהאוכלוסיה שותף לחזונה ולדרכה – מדינת הלכה יהודית, כוח גדול הרבה יותר מחלקם באוכלוסיה, כוח שאפשר להניח שהם ישתמשו בו לרעה כדי להשליט את חזונם, כוח שאם יתממש נמצא עצמנו במצב של "המסתגלים" בספר. והמציאות המתהווה בישראל מעניקה לספר ממד כמעט נבואי שאי אפשר להתעלם ממנו במהלך הקריאה, הקורא חש שהמציאות הלכאורה מדומיינת, ממשית מאוד וסוגרת עליו.

המציאות המתוארת בספר אומנם עוכרת שלווה אבל כדאי לקרוא את הספר דווקא משום שמה שלכאורה יתרחש בשנת 2068 עלול חלילה להקדים ולהתרחש בזמן הזה. והאמת היא שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מהיסודות הדיסטופיים שיש כעת בחברה שלנו, איננו יכולים להרשות לעצמנו לטמון את הראש בחול ולומר "הם לא יעזו", איננו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מהסימנים ולהאמין שיהיה בסדר, ההיסטוריה מלמדת שאין כזה דבר "אי אפשר להעלות על הדעת", את הכל אפשר להעלות על הדעת והכל עלול להפוך למציאות.

ואחרון, אומנם הדיסטופיה מתארת ממלכה תיאוקרטית ובדימיון אנחנו חושבים על מממלכה קדומה נטולת טכנולוגיה אבל בממלכה הזו השלטון עושה שימוש נרחב בכלים טכנולוגיים למעקב אחר האזרחים, לניטור פעולותיהם ומשתמש בה לרעה. וגם פה, לא צריך להפליג למחוזות הדימיון כדי להבין שאלה שמעוניינים במדינת הלכה ובהרס מערכת המשפט ישתמשו בכל הכלים הטכנולוגיים המודרניים למטרות ריאקציוניות.

"והגיענו לזמן הזה" הוא ספר אקטואלי מאוד המוגדר כדיסטופיה, ואולי לא? אולי זו המציאות.