חג המשק | סקירה

 אל חג המשק ניגשתי בשקיקה. ההמלצות עליו היו מצוינות, סקירות הספרים הבטיחו חוויה מענגת, והייתי זקוקה לספר קיץ שיחמול על הלב. התחלתי בשישי בערב, ובאמת שהתכוונתי לפרוש לישון בשעה סבירה, כך היה ברור שיקרה, שהרי אל שישי מתנקזת עייפות-כל-השבוע ומתיישבת על העפעפיים בלי רחמים.

בשתיים וחצי לפנות בוקר שקלתי לשלוח הודעה לסופרת שני הדר: "את חייבת לי שעות שינה!".  מצד שני, חבתי לה תודה על ההנאה והעונג שהסבה לי קריאת הרומן. לא אבזבז זמן ומילים בכתיבה על מה מסופר בספר, משום שאני רוצה לדבר על מה הספר. אני רוצה לספר עד כמה אלה, הגיבורה, היא דמות עגולה ומרובדת, למרות שבמבט ראשון היא נדמית מתוסבכת באורח קליל, עד כמה היא חודרת מתחת לעור, מעוררת רגשות ואמפטיה, ובעיקר רצון עז לנער אותה ולחבק אותה בו-זמנית.

חג המשק הוא קפסולה של תקופה-תרבות-ריחות וטעמים. מי שגדל בשנות השמונים מיד ירגיש בה בבית. מי שנולד לפני, ייזכר בחיוך, מי שאחרי – מוזמן למסע במנהרת זמן אל ישראל שבה פרסומת של נער בטרמפיאדה, כשהוא כל-כך צעיר וכבר במדים, ואין לו מה לעשות בחיים, בדרכו לעכו, לבית ספר לקציני ים, היא טבעית בהחלט. וכמו הפרסומת, שהיא מראה לשנים בהן התקין פוליטית (p.c) לא רדה בחיינו, כך גם גיבורת הרומן והדמויות הסובבות אותה מדברות, מתנהגות, ולא רק חושבות בלי פילטרים.

 שני הדר מכניסה אותנו לעולם הקיבוץ, הסגור ומסוגר – שהוא בבחינת תעלומה לעירונית כמוני. גן הילדים בו גיבורת הרומן עובדת הוא זירת מפגש תרבותית חברתית בין עירונים מחיפה המביאים את ילדיהם להתחנך ב'אווירת הקיבוץ' לבין הקיבוצניקים, מפגש המזמן תסיסה של רגשות קנאה והתנשאות דו-צדדית משופעת בסטריאוטיפים. זווית ההתבוננות ברומן הולכת ומתמקדת, נעה בזום אין, ומטילה את זרקורה על בני הקיבוץ. תחת זכוכית המגדלת החיים המושלמים של שוויון-חירות-טבע מתגלים על סדקיהם: היריבויות, הרכילויות, הקושי לנתץ או לחרוג מהדימוי שהוצמד ליחיד, וגם, כן – החברה שצמחה על סוציאליזם ובוז לרכוש הפרטי – נאבקת על דירה; הכי חומרי שיש; ומחשיבה את 'המעמד' (בדמות אצולת המזכירות והשייכות המשפחתית).

אם נדמה ש"חג המשק" בז לחיי הקיבוץ ובא עימם חשבון – הרי שלא כך. בכך, גדולתה של הדר. באהבה רבה, שנינות, סלחנות וחמלה, היא מציגה את המורכבות של החיים המשותפים שנולדו על ערש האידיאולוגיה הציונית מרקסיסטית, על הטוב והרע שבהם. היא זוכרת לו חסד נעורים, ומסרבת למחוק את היפה על חשבון טראומות העבר. אלה ודורי מסכימים ביניהם שהלינה המשותפת דפקה אותם, מסכימים, וממשיכה הלאה לדון בשאלה הרת-הגורל – איך אלה תמצא בן זוג להגיע אתו לחגיגות חג המשק. אין כאן ביטול, אלא סירוב להיתקע במהמורה שלא תאפשר את המשך מסעו של הקורא ושל דמויות הספר, ותחסום את הצגת התמונה הרחבה. ובכל זאת, "חג המשק" אינו פרסומת לשבילים קסומים בין מרחבי דשא בהם אפשר לדווש ללא דאגה על אופניים ולנופף לשלום לחברים ומשפחה. מורכבות זו, היא שמרבדת את הרומן והופכת אותו לחגיגה אמיתית המאפשרת הזדהות עם דמויותיו כך שהן נותרות בתודעת הקורא גם לאחר הדף האחרון.

אני מודה. בכל פעם שאלה התיישבה על מדרגות הבטון עם ערבה אחותה, או עם דמות אחרת, רציתי גם. לשבת כך, בפשטות, לערבב את הכפית בכוס נס-קפה ולהסתכל על החיים. לחזור לרגע, לקצב השונה של שנות ה-80, ואפילו ראשית שנות האלפיים, לפני הרשתות החברתיות, הטיקטוק, והזיפזופ המהיר של החיים.

"ערבה אמרה שאני פחדנית, ושאם אני רוצה באמת שמשהו יקרה עם החיים שלי, כדאי לי להפסיק להסתובב סביב סיפורים שלא קרו לפני מאתיים שנה", "ואת את כמוני בדיוק את" אומר דורי לאלה, "גם את לא מאמינה שמישהו יהיה מספיק דפוק להתאהב בך, נכון שגם את ככה? ברנע המת והמניאק הזה הוא רק תרוץ נוח בשבילך, תודי." אלה מודעת לכך שהיא תקועה, ולא יודעת איך לשנות את זה. היא נעה באותם מסלולים, מגיעה לאותן תוצאות כואבות, ומשוועת לשבור את התבנית. מערכת יחסיה עם אחותה וחברתה הטובה מתנהלות אף הן על פי דפוסים קבועים הכובלים אותה לתדמית שהוטבעה לה, שהיא יצוקת בטון ופלדה כמעט כמו התפריט הקבוע בחדר האוכל הקיבוצי, הפתיתים העגולים בגושים מוצקים ומשה בתיבה, ביום המסוים.

האם אלה תצליח לשבור את התבניות שמוליכות אותה לדרך ללא מוצא? האם גבע, האהבה האסורה, הוא הפתרון למצוקותיה, והאם זכיה בדירה המתפנה בקיבוץ היא המזור לכל צרותיה?

הדר שני בלשון שנונה, משעשעת ומדויקת טווה עלילה ומנווטת את גיבוריה ביד בטוחה אל אושרם או אובדנם, ממש כמו החיים עצמם. והסוף – נפלא. אלה מתבוננת פנימה. ולנו הקוראים אין אלא להתכווץ בכל פעם שהדמויות מתרסקות, או מועדות, לנשוך את השפה ובלא נשימה להמשיך לקרוא.

"חג המשק" הוא רומן מהנה ומעורר מחשבה, רומן על מערכות יחסים בין אנשים ובינם לבין עצמם, לא לנשים בלבד, ובטח שלא רק לקיבוצניקים. למי כן? לכל מי שהסדרה "חשיפה לצפון" הרטיטה את הלב, שהקהילתיות בעיירה קטנה כמו "וירג'ן ריבר" היא חלום מתוק, וגם למתגעגעי קומדיות רומנטיות כמו "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" ו"שירת הסירנה". לכו לקרוא.