אל מול הטענות לאמת של הממשות, לאמת של הטבע האנושי בכללו, מציבים לא פעם אמני המילים את האמת של הביטוי העצמי, של המקרה הפרטי בחד־פעמיותו, בגחמנות שלו, בהתעקשותו לצאת מן הכלל, בבחינת משל על טבעו הבסיסי של האדם. כאשר הפילוסופיה או התיאוריה מוכיחות באותות ובמופתים, לשיטתן, שהעצמי הוא בדות, רעיונות חברתיים שהושתלו באמצעים של חינוך, תפקידים שחולקו מטעם המוסדות, קריאות שהופנו אל האדם והוא שעה להן, אומרים המשוררים: כתיבת ספרות היא המהלך המורכב, הנועז והממשי ביותר של כינון הריבונות של הפרט, כנגד האַין, כנגד התוהו, כנגד החמס וחוסר התוחלת באשר הם, והיא תמיד נעשית ביחס לאחר, אל מול אחר, מתוך מחויבות לאחר. השאלה לעולם אינה אם מאמציה של התודעה הכותבת נוחלים הצלחה או נכשלים, גם לא מידת התרמית העצמית המעורבת בהם. התנגדות וחריגה מזומנות לנו תמיד, הן מוכרות לנו באופן בלתי אמצעי. וכך אני טוען: בשיאו מוכשר מעשה הכתיבה לתפוס, לגבש ולייצג צורות של התנגדות לכל אופן משטור של אידיאולוגיה או תיאוריה, ברגעיו הטהורים הוא נכון למסור את חוויית החריגה מהם.

(מתוך המסה "לאן, בעצם, כדאי לחזור")

 

שמעון אדף מוכר לציבור הקוראים כמשורר וכסופר מחונן. מי שזכה לשמוע את הרצאותיו בכנסים ובערבי ספר או להשתתף בשיעוריו במוסדות אקדמיים ואחרים בארץ ובעולם, יודע שהוא גם פרשן מחונן. קובץ המסות אני אחֵרים מאפשר לקוראים שטרם זכו לשמוע את אדף מכלי ראשון, להתוודע אליו, לראשונה, כפרשן ספרות ותרבות. הוא קורא בכתביהם של אהרן אפלפלד, יעקב שבתאי, לאה גולדברג, אהרן אלמוג, אבות ישורון, חדווה הרכבי, שבא סלהוב, רות אלמוג, יואל הופמן ויאיר גרבוז, ונותן סימנים בהם ובמה שהוא מכנה "קווי המתאר של התהליכים שעוברים על תפיסות האני והעצמי בספרות בת ימינו". זהו ספר שכולו פגישה אינטלקטואלית אינטימית, מאלפת ומענגת.  

(יגאל שוורץ)