תום גלות של עשרים שנה חוזרת נוריאה חזן לעיירת הולדתה, במטרה לפגוש את אמה ואת אחותה, אולם בבית ילדותה גרה משפחה אחרת, ואיש אינו מזהה אותה. יתר על כן, היא מגלה שגופתה של נערה, ששמה נוריאה חזן, נמצאה עשרים שנה קודם, ביום עזיבתה. העולם שנוריאה חיה בו עבר שינוי מופלג. שיבוש גנטי פגם ביכולת ההתרבות של היונקים: השחלות ברחמן של הנקבות הפכו ליסוד עוין, התוקף את הגוף ומפורר אותו. משום כך שחלות הנשים נכרתות בלידתן ונשמרות במאגר כלל־מדינתי, אלמוני. כאשר הן מבקשות להרות, מאותרות עבורן שחלות המתאימות לזרעו של הגבר – בן הזוג או התורם, כי גם זרעם של הגברים נפגם ואינו יכול להפרות כל שחלה. התוצאה היא שנשים מביאות לעולם ילדים שאינם צאצאיהן הביולוגיים. בסבך הזה תרה נוריאה חזן – השייכת למסדר דמויותיו של אדף, הקרובות אצל האור, האופל והקודש – אחרי עדויות לעברה, שאולי הוא עברה של מישהי אחרת בכלל. מנגד, בעולם שלנו, מנסה גבר מתבודד, העובד במרכז לטיפול בילדים עם מוגבלות שכלית ושקוע בלימוד אינטנסיבי, לגולל את קורות מפגשיו והיכרותו עם נוריאה חזן. אך הקשרים בין סיפוריהם מורכבים משנדמה לו, וייתכן שסיפורו אינו מה שהוא סבור שהוא.

 

אהבתי לאהוב, ספרו של שמעון אדף, חתן פרס ספיר (2012) ואחד מבכירי הספרות העברית לדורותיה, הוא ספר ממכר. הוא שואב אותנו לתוך עולם מרובה מישורים ומתעתע, שבו ה"מציאות" היא תוצר אלכימי של שברי זהויות – פרטיות, חברתיות ותרבותיות, והניסיון לייצב בתוכה "אני" יכול להתממש, אם בכלל, רק באתרים של אסון ופגיעה.

 

יגאל שוורץ