כשסופת ההוריקן "קתרינה" פגעה בניו אורלינס, החליט עבּדוּל-רחמן זייתוּן – אמריקני ממוצא סורי, בעל עסק משגשג ואב לארבעה ילדים – להישאר בביתו ולהגן על רכושו. בימים שלאחר הסופה הוא שייט בסירת קנו ברחובות העיר המוצפים מים והגיש עזרה לכל מי שיכול. שבוע לאחר מכן, ב-6 בספטמבר 2005, נעלם זייתון לפתע בלי להותיר זכר.
ספר העיון הכובש של דייב אגרס, שכתיבתו ארכה שלוש שנים, מתאר את עברו של זייתון בסוריה, את נישואיו לקאתי – אמריקנית שהתאסלמה – ואת ילדיהם, וכן את האווירה הסוריאליסטית בניו אורלינס ובארצות הברית כולה שעשתה את סיפורו הלא-ייאמן של עבדול-רחמן זייתון לאפשרי. כמו ספרו הקודם של אגרס, מהו המה, גם ספר זה נכתב בשיתוף פעולה עם גיבוריו והיה כרוך במחקר נרחב – בארצות הברית, בספרד ובסוריה.

דייב אגרס מחברם של ספרים רבים, בהם מהו המה עטור הפרסים (מחברות לספרות, 2009), יצורי פרא (לנוער, כנרת, 2009), עוד תדעו את מהירותנו (כנרת, 2008) ויצירה קורעת-לב של גאוניות מרעישה (כנרת, 2005).
אגרס הוא המייסד והעורך של מקסוויני'ס, בית הוצאה לאור עצמאי בסן פרנסיסקו המפרסם כתבי עת ספרותיים וכן סרטים קצרים וסרטים דוקומנטריים. בין השאר ראה בו אור מתח גבוה (כנרת 2009) - קובץ סיפורים קצרים שערך מייקל שייבון.
ב-2002 ייסד אגרס עם אחרים את 826 ולנסיה, ארגון ללא מטרת רווח לעידוד קריאה וכתיבה בקרב ילדים ובני נוער ולסיוע בשיעורי בית ובשיעורים פרטיים לילדים. המקום משמש האגרון גם מוציא לאור את הספרים שהילדים כותבים. היום יש לארגון שבעה מרכזים בכל רחבי ארה"ב. הסניף הראשון בבוסטון הוקם בשטח של חנות, ורשויות העיר חייבו את הארגון להקים שם חנות, לכן הם פתחו חנות לצורכי פיראטים (מוכרים בה רטיות, וָוים ליד, מפות, חרבות וכו'). המוכרים בחנות הן ילדים מהארגון, וכל הרווחים של החנות (והיא מרוויחה) מגיעים לארגון. סניף הארגון בניו יורק פתח חנות לצורכי גיבורי-על.ב-2004 לימד אגרס בבית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קליפורניה-ברקלי, ושם, עם ד"ר לולה וולן, יזם את קול העדים, סדרת ספרים המבוססים על עדויות שבעל-פה ועוסקים בסוגיות של זכויות אדם ברחבי העולם. ספריו מהו המה וזייתון שואבים מבית ספר זה.

אגרס (יליד 1970), יתום משני הורים מגיל 21, שגידל לבד את אחיו הקטן בעוני (כתב על כך את ספרו יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה), מתגורר עם אשתו ושני ילדיהם באזור מפרץ סן פרנסיסקו.

לאחרונה סירב אגרס להגיע טקס קבלת פרס אלבטרוס מטעם קרן גינטר גראס בשל תבטאויותיו של גינטר גראס על הגרעין הישראלי. את סכום הפרס תרם אגרס לארגון לקידום סובלנות בין דתית.

"דמיינו את צ'רלס דיקנס משוטט בניו אורלינס הקבורה תחת מים אחרי הסופה 'קתרינה'... הנימה של אגרס מושלמת... ומעוררת בקורא את התגובה: איך קרה דבר כזה?"
(ניו יורק טיימס בוק רוויו)

"תיעוד מרתק, אינטימי, מטריד ומעורר השראה של זוג נשוי שנקלע לפרשה קפקאית מצמררת אחרי הסופה 'קתרינה'... כתיבה הומניסטית במופעה המשובח ביותר."
(וניטי פייר)

"אגרס מספר סיפור מטריד, בעיקר מפני שהוא מראה שהסיוטים הגדולים ביותר שלנו יכולים להתגשם. הישג כביר – ספרו הטוב ביותר של אגרס עד כה."
(מיאמי הרלד)

"ההזדהות של אגרס עם זייתון ניכרת... הוא לא מנסה להרשים אותנו בכתיבה משוכללת ומחוכמת, הוא פשוט נותן לעובדות הסוריאליסטיות והטרגיות לדבר בעד עצמן."
(אנטרטיינמנט ויקלי)