תרגום מחודש ומעודכן על ידי מאיה פלדמן לתרגומם של רות שמעוני חנה לבנת ואורי בלסם לכרך ביפוריו השני של ארתור קונן דויל הרואה אור בהוצאת מחברות לספרות: שובו של שרלוק הולמס.
סדר הסיפורים בספר: הרפתקת הבית הריק, הרפתקת הקבלן מנורווד, הרפתקת הדמויות המרקדות, הרפתקת רוכב האופניים היחידי, הרפתקת בית הספר פריורי, הרפתקת פיטר השחור, הרפתקת צארלס אוגוסטוס מילברטון, הרפתקת ששת הנפוליאונים, הרפתקת שלושת הסטודנטים, הרפתקת משקפי הזהב, הרפתקת שחקן הרוגבי הנעדר, הרפתקת הרצח באחוזת אבי, הרפתקת הכתם השני.
סיפורי שרלוק הולמס ראו אור בעברית בהוצאת זמורה ביתן באמצע שנות ה-80, אך מאז אזלו מזמן בדפוס. כך קרה שדור שלם התוודע לבלש הבריטי מרחוב בייקר דרך דמותו בתרבות הפופולרית (המקטרת, הגלימה והכובע המשובץ), אך רק מעטים קראו את סיפוריו ממש.

מי שהגה את דמויותיהם של הבלש ושל ד"ר ווטסון, עוזרו המספר את קורותיו, היה ארתור קוֹנאן דוֹיל, רופא יליד סקוטלנד, שבשל מיעוט פציינטים מצא לעצמו זמן פנוי לכתיבה יוצרת. דויל רצה לא פעם להיפטר מהולמס כדי להתפנות לדברים חשובים יותר בעיניו, כמו כתיבת רומנים היסטוריים.
אבל המוני הקוראים הנלהבים לא הסכימו לוותר. וכך קרה ששרלוק הולמס, היועץ הפרטי הראשון בעולם לענייני בילוש, נעשה גם לאחד הגיבורים הספרותיים הראשונים, אם לא הראשון שבהם, שיוצרו נאלץ להחזירו לחיים.
כמה מהם מכירים את הרגליו המוזרים: הניסויים בכימיה, אחסון הטבק בנעל הבית הטורקית, הנגינה בכינור וההתמכרות לקוקאין? מי יודע כי שני הגברים המבוגרים והרציניים, הולמס ווטסון, למעשה התגוררו ביחד? הסיפורים סוחפים את הקורא העכשווי אל פינותיה האפלות של לונדון הוויקטוריאנית, בעקבות תעלומות מצמררות ומפתיעות שתחכומן עומד היטב במבחן הזמן.
וכידוע כיום המבחן הזה לא קל: בעידן סדרות הפשע הטלוויזיוניות, וסרטי המתח וההרפתקאות ההוליוודיים משופעי האפקטים, מפגינים הולמס ווטסון את ההגיון הפשוט של האדם במיטבו: הבחנה מדוקדקת בפרטים, ידע נרחב, תושיה והסקת מסקנות גאונית.
זאת ועוד, כפי שכותב מיכאל הנדלזלץ בהקדמה מאירת עינים הנלוות לכרך הראשון שראה אור בינואר השנה: שרלוק הולמס - כל הסיפורים א, הבלש המוכר ביותר בעולם אינו בהכרח הבלש המוצלח ביותר בקנה מידה משטרתי: בשמונה מתוך הסיפורים מצליח הולמס לפתור את התעלומה, אבל לא לתפוס את האשמים. בשלושה מן המקרים מצליח הולמס ללכוד את האשם, אבל מחליט לא להסגיר אותו לידי החוק. הוא מסתפק בכך שמי שאינם אשמים לא ייענשו, אבל גם מבצר לעצמו מעמד - שעוד ילך ויתפתח בסיפורים שעוד ייכתבו - של מי שאיננו לצד החוק, אלא לצד הצדק. הוא החוקר, הקטגור, הסנגור והשופט, ווטסון הוא חבר המושבעים הבריטי, בן דמותו של הקורא: ישר, תם לבב והוגן, ללא מורא וללא משוא פנים.