רומן שבמרכזו שני זוגות: לאורה ושמואל - שני ניצולי שואה שהזקינו, ועומדים על סף מעברם הכפוי לדיור מוגן מירושלים לתל-אביב. הזוג השני - אלחנן בנם ואשתו דניאלה, שאביה היה אהובה של לאורה בצעירותה. הם נקלעים לסבך היחסים שבין הוריהם וזכרונותיהם המאיימים מימי השואה, אך המשותף להם הוא הכורח לאהוב. הרומן כתוב במונולוגים רבי עוצמה, ועוסק בכוחה של האהבה ואכזריותה של מלחמה.

מן העלילה עולות שאלות יסוד על קיומו של האדם: אהבה, הורות, זוגיות והזדקנות, ומידת כפיפותם של בני דור שני לשואה לנסיבות חייהם של ההורים. הספר גם בא חשבון עם החברה הישראלית, האטומה לעיתים למצוקתם של הקורבנות.