הלית בלום מקדישה את ספר הביכורים שלה כמשוררת לזכר אביה, עמוס, אף שמותו מוזכר בו רק באופן מעודן, מעורפל כמעט. הישירות של אליאס אינה דרכה אפוא. שירתה לירית, מורכבת, מרומזת, נעה ללא הרף בין הקונקרטי לסמלי, חותרת אל הרוח. "הברבור שוחה במי הבריכה במחסה הגומא/ הגבוה כסוס ורוכבו./ עיניו לוטות במסכה./ מקום מוזר בשבילו, אנחנו אומרים, לא בארמון הקיסר/ לא בחלונותיהן של יפהפיות ונציה... מקום מוזר בשבילך, כל זה, המוות".

 

בעצם, הספר היפה הזה, "ספר עמוס", הוא אלבום דיוקן, אבל זה דיוקן המכיר בחמקמקות של הדמות שהוא מבקש להנציח, כמו בחמקמקות של החיים עצמם. על כן הוא מתהווה ללא הרף אגב דו-שיח של הבת עם אביה החי בזיכרון ועם עובדת העדרו בפועל, דו-שיח שנתמך שוב ושוב בטבע, הנושא אולי רמז לנצח. "לא עוד אב - גבב", כותבת בלום, אבל ממשיכה, "והלילה שוב מיטיב, אי שם קרוב/ היסמין במשוכת הגדר, ויוכני בקנו מצית גפרור/ והזמן נופל ונשבר אתה שוב אמיתי אני באה/ באה/ לתת בכפך אצבע".