כמעט יובל חלף מאז החל עמוס עוז לפרסם מיצירותיו ושמו עדיין פועל עלינו ככישוף. בין שמדובר בספר חדש מפרי עטו, בהתבטאות פומבית שלו, בזכייה בעוד פרס בינלאומי ואפילו באי־זכייה בו בכל אחד מאלה יש כדי לעורר התלהטות יצרים ציבורית.

עוז הוא אייקון. הוא הסופר העברי המתורגם ביותר, הנמכר ביותר, ולדעת רבים. אכן כן, גם היפה ביותר, ובתוך כך התפתחה סביבו מין "הפרעת קריאה דו־קוטבית": מתייחסים אליו כאל בֶֽן אֽלים, אבל גם כאל שעיר לעזאזל. מעריצים אותו כשם שחשים חובה להשמיץ אותו. מתפעלים מיכולת הביטוי המופלאה שלו ומהכריזמה שלו בה במידה שסולדים מהן.

מה פשר הלהט הזה, שאין לו אח ורע ביחסנו לסופרים ישראלים אחרים? למה אנחנו מגיבים לעמוס עוז בעוצמה כמו־פולחנית, לטוב ולרע? על רקע מה נוצרה התופעה הזאת? ולאיזה צורך? וגם: מה חלקו של עוז עצמו במופע המרתק הזה? האם התסריט שבו הוא ממלא את התפקיד של מי שמוכתר למלך ואז מודח מן הכס, וחוזר חלילה, נכפה עליו? ואולי הוא עצמו כונן את עצמו לתפקיד הזה, ואף עיצב ושיכלל אותו, כבר בתחילת הקריירה המפוארת שלו, באמצעות ארגז כלים ספרותי שבנה למטרה הזאת בדיוק? ועוד: עכשיו, אחרי הרומן האחרון שלו עד כה, סיפור על אהבה וחושך, האם באמת אפשר לומר שעוז עדיין ממלא את "תפקידו הלאומי"? 

שאלות אלה הן הפריזמה שדרכה מבודד חוקר הספרות והתרבות יגאל שוורץ את המהות ה"עוזית" כדי להגיש אותה קרוב לעינינו. את תשובותיו המפתיעות ומעוררות המחשבה הוא מבסס על מהלכים פרשניים מבריקים, המשלבים בין מודלים תיאורטיים מתחומי דעת שונים לבין קריאה ביצירותיו של עוז, בספרים ובמאמרים שנכתבו עליהן ובשלל המכתבים המדהימים בחיוניותם ובעוצמתם שמאות קוראים כתבו לעוז בעקבות סיפור על אהבה וחושך. 

פולחן הסופר ודת המדינה מתאפיין בסקרנות אינטלקטואלית מידבקת, היוצאת מענייני השעה וחוזרת אליהם כדי להאיר אותם מחדש, ומתגבש לכדי נגיעה מחכימה בצלע היצירה שממנה נוצר חלק מרכזי של קהילת הקוראים הישראלית.