הליכה לבדי בעמק יזרעאל בצהרי שבת,

בגיל שש עשרה, בדרך משָריד לאלונים

הֶעָתִיד הַלֹּא־יָדוּעַ הָיָה לְפָנַי,

שְׂדוֹת הַדָּגָן הִשְׂתָּרְעוּ לִימִינִי וְלִשְׂמֹאלִי.

הַצִּפּוֹרִים צִיְּצוּ מִבֵּין הָעֵצִים.

אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל הַכֹּל.

הַבְּרִיּוֹת שֶׁבְּקִרְבָּם חָיִיתִי לֹא הֵבִינוּ אוֹתִי,

הַנַּעֲרָה צְהֻבַּת־הַשֵּׂעָר שֶׁאָהַבְתִּי הָיְתָה לֹא־מֻשֶּׂגֶת.

הַיּוֹם, כְּשֶׁאֲנִי רוֹשֵׁם מִלִּים אֵלֶּה וַאֲנִי בֶּן שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע,

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהַכֹּל הָיָה מֻשְׁלָם.

 

הפרסום המחודש של "החיים כמשל" ב־1968 טלטל תלמידי־תיכון וסטודנטים וסחף אותם. אנשים אמרו לשדה שכאשר קראו את הספר, חשו "כאילו הם עצמם כתבו אותו על חייהם שלהם". קוראיםכתבו לו, ביקשו להיפגש איתו, לשטוח את מצוקותיהם, לגעת בו, וביתו נעשה מוקד עלייה לרגל.

בהופעותיו הפומביות כל המושבים, המעברים ואדני החלונות היו דחוסי־אדם, והצעירים לא הרפו ממנו שעה ארוכה בשאלות ותשובות. האירועים דמו יותר למרתון של מודעות עצמית מאשר למפגש עם סופר.

 

פנחס שדה גולל את סיפור חייו במאות השירים שכתב ובספרים שחיבר. רוב כתיבתו הספרותית נקראת כיומן. עם זאת, במשך ארבעים שנה, מ־1954 ועד מותו ב־1994, ניהל שדה יומנים של ממש. הפנקסים הגנוזים הם חומרי הגלם של כתיבתו הספרותית, ומבט נדיר ובלתי אמצעי אל חייו.

 

"הוא רואה עצמו לא רק כמשורר, אלא גם — ושמא מוטב לומר, בעיקר כנביא. כשליח מן השמים להביא איזו תורה חדשה לאנושיות."

כתב אייזיק רמבה ב"מעריב".