"אמא‭ ‬נפרדה‭ ‬ממני‭ ‬בדמעות‭ ‬והבטיחה‭ ‬לחפש‭ ‬אותי‭ ‬אחרי‭ ‬המלחמה‭ .‬רציתי‭ ‬לבכות, אבל‭ ‬לא‭ ‬אמרתי‭ ‬כלום. רק‭ ‬נישקתי‭ ‬את‭ ‬מאמישוּ‭ ‬על‭ ‬הלחי‭ ‬וזחלתי‭ ‬אל‭ ‬מתחת‭ ‬לערימת‭ ‬הקש‭ ‬שלי‭…‬ הייתי‭ ‬משותק‭ ‬מכאב‭."‬

מיכאל‭ ‬היה‭ ‬הילד‭ ‬הכי‭ ‬קטן‭ ‬במחנה‭ ‬ההשמדה‭ ‬אושוויץ. ביום‭ ‬הראשון‭ ‬שם‭ ‬הוא‭ ‬הבין‭ ‬ברגע‭ ‬נורא‭ ‬אחד‭ ‬שבכי‭ ‬לא‭ ‬יעזור, ומאז‭ ‬לא‭ ‬בכה‭ ‬עוד. השיעור‭ ‬הזה‭ ‬וההתעקשות‭ ‬להסתכל‭ ‬תמיד‭ ‬קדימה‭ ‬עזרו‭ ‬להציל‭ ‬את‭ ‬חייו. אחרי‭ ‬עשרות‭ ‬שנים‭ ‬הוא‭ ‬מספר‭ ‬לבני‭ ‬נוער‭ ‬את‭ ‬סיפור‭ ‬ההישרדות‭ ‬המטלטל‭ ‬שלו‭ ‬שתחילתו‭ ‬בביתו‭ ‬החמים‭ ‬בכפר‭ ‬קטן‭ ‬בפולין‭ ‬וסופו‭ ‬באונייה‭ ‬גדולה‭ ‬המובילה‭ ‬אותו‭ ‬לאמריקה. 

"במשך‭ ‬זמן‭ ‬רב‭ ‬לא‭ ‬דיברתי‭ ‬על‭ ‬מה‭ ‬שקרה‭ ‬לי‭ ‬במהלך‭ ‬המלחמה... אני‭ ‬לא‭ ‬אוהב‭ ‬לחשוב‭ ‬על‭ ‬דברים‭ ‬נוראים‭ ‬כאלה... אבל‭ ‬איך‭ ‬הייתם‭ ‬מרגישים‭ ‬אם‭ ‬לא‭ ‬הייתם‭ ‬זוכרים‭ ‬איך‭ ‬אח‭ ‬שלכם‭ ‬נראה?"

"ספר‭ ‬שנועד‭ ‬לקוראים‭ ‬צעירים‭, ‬אבל‭ ‬התקווה‭ ‬והקשיים‭ ‬השזורים‭ ‬בו‭ ‬ִישבּוּ‭ ‬את‭ ‬לב‭ ‬הקוראים‭ ‬בכל‭ ‬גיל" (הניו‭ ‬יורק‭ ‬טיימס)

"נוגע‭ ‬ללב‭ ‬ובלתי‭ ‬נשכח‭. ‬סיפור‭ ‬על‭ ‬אופטימיות‭ ‬נחושה‭ ‬ועל‭ ‬יכולת‭ ‬התאוששות‭ ‬מדהימה" (טיימס)

מייקל (‬מיכאל) ‬בורנסטין‭ ‬שרד‭ ‬את‭ ‬השואה‭ ‬מהרגע‭ ‬שהגרמנים‭ ‬התפרצו‭ ‬לביתו‭ ‬ב‮–‬1939‭ ‬ועד‭ ‬תום‭ ‬שבעה‭ ‬חודשים‭ ‬באושוויץ, שם‭ ‬תוחלת‭ ‬החיים‭ ‬הממוצעת‭ ‬של‭ ‬ילד‭ ‬היתה‭ ‬שבועיים. שש‭ ‬שנים‭ ‬אחרי‭ ‬השחרור‭ ‬הוא‭ ‬היגר‭ ‬לארצות‭ ‬הברית. מייקל‭ ‬בעל‭ ‬תואר‭ ‬דוקטור‭ ‬מאוניברסיטת‭ ‬איווה, ועבד‭ ‬במחקר‭ ‬ופיתוח‭ ‬פרמקולוגי‭ ‬במשך‭ ‬יותר‭ ‬מארבעים‭ ‬שנה. מאז‭ ‬צאתו‭ ‬לגמלאות‭ ‬הוא‭ ‬מרצה‭ ‬בפני‭ ‬תלמידים‭ ‬וקבוצות‭ ‬אחרות‭ ‬על‭ ‬קורותיו‭ ‬בשואה. 

דבי‭ ‬בורנסטין‭ ‬הולינסטט‭ ‬היא‭ ‬השלישית‭ ‬מבין‭ ‬ארבעת‭ ‬ילדיו‭ ‬של‭ ‬מייקל. היא‭ ‬מפיקה‭ ‬בחדשות‭ ‬NBC‭ ‬ו–‮ ‬MSNBCומתגוררת‭ ‬בניו‭ ‬ג‭'‬רסי. גם‭ ‬היא‭ ‬מבקרת‭ ‬בבתי‭ ‬ספר‭ ‬עם‭ ‬אביה, ובמשך‭ ‬שנתיים‭ ‬סייעה‭ ‬לו‭ ‬במחקר‭ ‬ובכתיבת‭ ‬הספר‭ ‬הזה. את‭ ‬הסיפורים‭ ‬האלה‭ ‬שמעה‭ ‬כל‭ ‬חייה.