התקרבתי לבית של רחלי וראיתי אותה פתאום רצה ממש מהר לעברי. 
היא בכתה וצעקה,"מרים, בואי כבר, בואי אתי," ותפסה לי את היד,
"לוקחים את אבא שלי! לוקחים את אבא שלי!" "מי לוקח? לאן?" 
שאלתי בלי נשימה, ורחלי המשיכה לרוץ וענתה, המצרים, כלומר השוטרים, לא חשוב, בואי, בואי כבר, אין זמן." 
המשכנו לרוץ בכל המהירות, ובכל זאת לא הספקנו להגיע בזמן. 
ביום שפלוגות המלך לקחו את אבא של החברה שלה, הבינה מרים שחייה וחיי משפחתה עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה, אבל היא לא תארה לעצמה שיום אחד אמא שלה תעזוב אותה לבדה, על שפת היאור, ותטיל עליה משימה בלתי אפשרית - לשמור על אחיה הקטן בכל מחיר.