אסופה זו של מכתבים, פרי עטו של יוסי בנאי, פותחת אשנב נדיר אל עולמו היצירתי של כותבם. נמעניהם, שאינם עימנו עוד, קשורים יחדיו בזיקתם אל דרכו האמנותית של בנאי ובהשפעתם על צמיחתו כשחקן ויוצר. את פנייתו אליהם, שלעתים מתלווה אליה נימה של עצבות, לעתים קריצת עין ממזרית, ניתן לקרוא גם כדיאלוג פנימי שעורך הכותב עם עצמו, בינו לבין זיכרונותיו, בין נקודת הזמן הנוכחית שבה הוא מצוי לבין אלו שהותירו בו את רישומם.