בשביל הגדולה הייתי

     אמא,

     בשביל הקטנה הייתי

     גופה,

     בשביל הבכור הייתי

     אוויר.

 

כך מתארת מוֹמוֹן, אישה יהודייה מתה, את יחסם של ילדיה אליה, בשעה שהיא מרחפת בדירתה במהלך "השבעה" שיושבים עליה. לצִדה של מומון, שהיא ארכיטיפ של אימהוּת ועם זאת דמות חד-פעמית, מככבת בדרכה החיננית ראידה, חברתה הערבייה המתה של מומון, שנהרגה בילדותה באלג'יר, ארץ הולדתן של השתיים.

 

מיומנה של אישה מתה הוא ספר מענג. ממתק מתוק־מריר שקשה להיפרד ממנו.

דרך עיניה של מומון, שלא עושה חשבון לאף אחד, גם לא לעצמה, מתאר גואל פינטו

במכחול דק, במשיחות צבע קצובות להפליא, בערבוביה צבעונית של עברית, ערבית

וצרפתית, עולם שונה ודומה לזה שלנו, מלא יצרים, סודות, התחשבנויות וקונספירציות.

 

הכול עובר כאן בחישה ולישה ועיצוב מחודש, בתיבול עשיר של אירוניה והומור, ביקורת

מושחזת וגודש אהבת אדם: המשפחה, האימהות, יחסי היהודים והערבים באלג'יר ובפריז,

מדינת ישראל, כפי שהיא נראית (סוף־סוף) דרך עיניהם של יהודים ממדינה אחרת ועוד. 

 

מיומנה של אישה מתה הוא ספר שאי אפשר לא להתאהב בו. הוא משעשע ומלא

קסם. הוא קפדן ו"רזה" בבחירת המילים, אך בה בעת עשיר בצלילים ועתיר ברגש.

                                                                         

                                                                                 יגאל שוורץ