הסיפורים בקובץ מחר אני הולכת עוסקים בחיים מזווית הראייה של מי שעומדת לאבד אותם. נינה פינטו-אבקסיס, שספרה הקודם, סיפורים אינטימיים, זכה לביקורות חמות, הומחז והוצג בהצלחה רבה על במות רבות ברחבי הארץ, חושפת בספרה החדש, באומץ חסר פשרות, את דרכי ההתמודדות שלה עם מחלת הסרטן.

 

נינה לא משלה עצמה, לא יוצאת למלחמת חורמה, וגם אינה עסוקה בניסוח תובנות ומסרים הנוגעים במחלה, בחיים ובמה שנגזר מהם. כוחו של קובץ הסיפורים הזה הוא במידה רבה תוצר של היכולת המדהימה של הסופרת לגייס את כאבי המחלה ואת חרדת המוות לשירותה. אומנם היא פותחת לנו פתח ל"שגרת החיים" של חולה במחלה ממארת:  ההלם שבא עם "הבשורה", התקוות, תקוות השווא, ה"פרקטיקות", החיים המקבילים בבית החולים ועוד. ואולם לב הספר פועם ביכולת שנמצאת לה להבחין בין העיקר לטפל, בין החיוני, ששווה לחיות עבורו וגם לשלם עליו מחיר כבד, לבין מה שעבר וכבר אינו רלוונטי. הספר משובץ בגיחות אהבה ותשוקה, במגעים עדינים ויפיפיים עם בני המשפחה לדורותיהם – ההורים והילדים, הבעל, האחים, וגם עם "שותפים" ו"שותפות" למחלה.

 

נינה פינטו-אבקסיס לא מתיימרת לגבור על המוות, אבל כסופרת היא מפליאה לרסן אותו. הוא נמצא ברקע, לעיתים גם פולש לחזית, משמיע קולות צורמים, פראיים, אולם הוא נכנע לכוח הסיפר שלה, כמו נחש קוברה לחליל של מאלפו. המלודרמטיות הזדונית נכנעת למוסיקה העדינה שלה, לאירוניות הדקות, לפואנטות המדודות, למחוות האנושיות והנשיות ולהקפדה על מקומו הנכון של כל פרט.

 

יגאל שוורץ