מה שאבד בזמן הוא רומן ביוגרפי על שני חברים, נורית גרץ ועמוס עוז שמדברים על מה שאבד בזמן. החיים עצמם, משפחה, אהבה, מקום, נאמנות, בגידה. ולא מעט גם על האמנות ועל המוות, ועל מה שמחבר, אולי, את הכול.

השיחה בין השניים נמשכה עשרות שנים, בעתות שלום ובמלחמות, בפגישות משפחתיות בקיבוץ חולדה, בפגישות עבודה, במכתבים שחצו אוקיאנוסים ובהמון שיחות טלפון, שהאחרונות התנהלו כשעוז שכב על ערש דווי.  

בשיחות האלו השאיר עוז בידיה של גרץ צוואה ספרותית מצמררת. הספר הזה הוא המימוש של הצוואה הזאת. הוא כתוב במסורת הרומן הביוגרפי התיעודי שגרץ יצרה לו נוסח אישי ומקורי (אל מה שנמוג, 1997; על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, 2008 וים ביני ובינך, 2015), שזכה לשבחים מופלגים של הביקורת, וקנה לו עשרות אלפי קוראים נלהבים.         

- יגאל שוורץ

... אם תתחילי לכתוב את זה, את יכולה לא לפרסם כל זמן שאני חי. אני לא רוצה שדבר כזה יתפרסם כשאני חי.

אני עדיין לא יודעת מה להגיד.

ואל תכתבי עלי דברים טובים, תכתבי גם ״זה בן אדם מפונק״, תכתבי גם "זה בן אדם רודף כבוד", תכתבי גם "זה בן אדם שאוהב מדי לשמוע את עצמו״, תכתבי.

ואני אכתוב גם שזה בן אדם שקשה לחפור ולחפור ולדעת מה באמת שם מתחת לכל התחפושות והדימויים, מה אמתי.

גם את זה תכתבי. תכתבי שהבן אדם הוא נשף מסכות מהלך. שהוא כל כך משתדל

לרצות את כולם, כמה הוא משתדל לרצות אפילו אנשים שלא ראוי לרצות אותם, תכתבי הכול.