זה סיפורו של זיגי יפזן, אסיר במוסד לעבריינים צעירים, הנדרש בשיעור לגרמנית לכתוב חיבור על "תענוגות החובה".
הנושא קרוב ללבו: אביו, השוטר מתחנת רוגביל, "התחנה הצפונית ביותר בגרמניה", היה כל ימיו מופת למילוי חובה ללא סייג.
בשנת 1943 לא היסס למסור לידידו, צייר בעל-מוניטין, איסור לצייר, שהוטל עליו מטעם השלטון בברלין, כי תמונותיו היו בעיני הנאצים התגלמות הניוול.
במסירות קנאית משגיח השוטר על מימוש האיסור.
חוק החיים של החובה היה לו חזות הכל.

זיגי יפזן, שבתקופת התרחשות הדברים האלה עדיין היה ילד, נעשה עד קשוב למאבק בין אביו ובין הצייר, מאקס לודוויג ינזן.
הוא הולך ומתרחק מאביו ונפשו נקשרת בצייר ובתמונותיו הלוהטות בצבעים עזים.

זהו תיאור המעלה את מהותה של תקופה ואיבחון מעמיק של האופי הגרמני. כאן מתחולל מאבק בין האמן לבין הממשלה המדכאת, החפצה להפוך את האמן למשרתה או להשתיק אותו לחלוטין; כאן קיים העימות בין כוחה של המשטרה לבין כוחה הסביל של האמנות; כאן מתפתחת המרירות בין האבות המעמידים את החובה מעל לנאמנות האנושית ובין הבנים המוקיעים את העבר ואת חלקם של האבות ביצירתו.