מאז פרסום "המניפסט הקומוניסטי" לפני מאה ושישים שנה ניסו
תנועות ומפלגות פוליטיות ברחבי תבל להגשים את הסוציאליזם בדרכים שונות. בסוף המאה העשרים נראה היה כי כל הניסיונות הסוציאליסטיים לשחרור האדם והחברה הובילו למבוי סתום. הקפיטליזם, שצורתו המפותחת היא "שלטון התאגידים", נשאר יחידי בזירה. אולם בראשית המאה ה־21

פחות ופחות אנשים מוכנים לשים מבטחם בקפיטליזם. מתבהרת והולכת העובדה ששלטון התאגידים והגיון המקסימליזציה־של־הרווח אינם יכולים להתמודד עם הסכנות האקולוגיות, החברתיות והכלכליות, המאיימות על תושבי כדור הארץ. זו היא הסיבה להתעניינות המחודשת בסוציאליזם.

הספר הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה מנסה להשיב על השאלה "מה השתבש בדרך להגשמת הסוציאליזם?" על־ידי בחינה של שתי דרכים עקרוניות בסוציאליזם המודרני — הדרך הפוליטית והדרך האוטופיסטית. המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות והקומוניסטיות במערב אירופה ובמזרחה הן דוגמאות מובהקות לדרך הפוליטית. קרל מרקס הוא התיאורטיקן הבולט ביותר של מגמה זו. תנועות קומונאליות, כמו התנועה הקיבוצית בישראל, שייכות לדרך האוטופיסטית. הוגים כגוסטב לאנדאואר ומרטין בובר היו תיאורטיקנים של הסוציאליזם הקומונאלי־אוטופיסטי. בספר זה נדונות בהרחבה תיאוריות סוציאליסטיות פוליטיות ואוטופיסטיות. המסקנה העולה מן הדיון היא ששתי המגמות להגשמת הסוציאליזם נכשלו, כל אחת בדרכה, דווקא בגלל החד־צדדיות שלהן. לבסוף מוצעת האפשרות לאיחוד מחודש של פוליטיקה ואוטופיה כדרך להחייאת הסוציאליזם בימינו, בעולם המערבי כולו ובמדינת ישראל בפרט.