כשאנחנו פוגשים לראשונה את גיבורת הספר — מוריה, המכונה הימאליה — היא בוכה בעודה "יושבת על אדן החלון, והמשקוף נותן אותה במסגרת". מוריה לא רוצה עוד להסתיר את הכאב, אבל אפילו היא אינה יודעת שהיא מצויה על סף החלטה גורלית, כזו שתנפץ את כל המסגרות הכובלות אותה, כזו שתרחיק אותה מהאלימות שצופן הבית שלה, הנורמלי־לכאורה, המתפקד רק לכאורה — החלטה שתיקח אותה למסע מפתיע בעקבות החירות והאהבה.

דרכה של מוריה תישא אותה אל חוף הים הזהוב של תל אביב ואל רחובותיה האפורים, שיזמנו לה מפגשים עם אלה החיים בשולי החברה, עם חסרי בית וחסרי כול, ולבסוף עם מיכאל חסר המסכות.

מוריה ומיכאל הנאהבים ישלימו יחד את מה שהחל על אותו אדן חלון וייגמר על פסגות ההימאליה, זו העשויה אבן ועפר וזו העשויה נפש ורוח.