ב-1935 התפרסם בתל-אביב ספר צנום בשם חיי פועלת בארץ, בהוצאה עצמית ובמימון פרטי של המחברת, הניה פקלמן, פועלת עירונית מתל-אביב שעלתה לארץ במסגרת העלייה השלישית.

הספר מגולל בגוף ראשון את קורותיה של המחברת מילדותה, דרך מסלול הכשרתה בחו"ל, עלייתה לישראל, ניסיונותיה להשתלב בחיי העבודה ובחיים החברתיים בארץ, ועד המשבר בעקבות האירועים האלימים שעברו עליה: אונס על ידי אחד ממכריה, הריון בלתי רצוי ואיבוד התינוקת.

פקלמן מציגה את סיפורה בגוף ראשון ובסמוך לאירועים המשבריים. היא מנסה לשמור על סגנון ענייני ומאופק, אבל כאביה וזעמה מציפים אותה.

התוצאה היא וידוי אישי, אמיץ, נועז, מזעזע ומטריד שאין לו מקבילה בספרות הזיכרונית שנכתבה בארץ במשך למעלה ממאה שנות התיישבות. סיפורה של פקלמן איננו רק סיפור על עוול אישי שנגרם לה. הוא גם, ואולי בעיקר, כתבה האשמה חברתי ופוליטי תקיף וחריף, המצביע על חוליים יסודיים בחברה היהודית הארץ-ישראלית בראשית דרכה.

כשחיי פועלת בארץ ראה אור לראשונה הוא נתקל בחומות של שתיקה. החברה הארץ-ישראלית באותה התקופה לא הייתה בשלה עדיין, ככל הנראה, לעכל מסמך המכיל ביקורת נוקבת כל כך והיא הפעילה כלפיו את הנשק היעיל ביותר שלה - ההשתקה.

סיפורם של הצעירים והצעירות שהגיעו לארץ בראשית המאה העשרים מכוסה תדיר באבק היסטורי או שהוא מיופה במחלצות אידיאולוגיות - חיי פועלת בארץ מביא לנו את "הדבר עצמו" ללא כחל ושרק. זהו סיפורה של אישה אחת שעומדת מול כל העולם, ועולמה מתהפך עליה.

לסיפורה של פקלמן נלוות שתי אחריות דבר. מאמרם של דוד פריס וטליה פפרמן עוסק בייחוד ובחשיבות של סיפורה של פקלמן בהקשר ההיסטורי והפוליטי ומאמרה של תמר ס. הס הוא דיון ספרותי ופמיניסטי שמוקדו הקשר המורכב בין טראומת האונס שחוותה פקלמן למהלכו והגיונו של סיפורה.