האינדיאני הזקן, שראה חרפים הרבה בימי חייו, הזהיר מראש: החרף של 1880 יהיה מן הקשים בדקוטה. ומדוע? כי כל שבע שנים בא חורף קשה, וכל שבע כפול שלוש שנים קשה הוא פי כמה וכמה. אבא העביר את המשפחה אל העירה, ועד מהרה החלו סופות השלגים, שלא חדלו לרדת חדשים ארוכים. לורה ומרי לא יכלו לבקר בבית הספר. הדרכים נעלמו מתחת למעטה השלג, אשר נערם בערמות גבוהות גם על המסלה וחסם את דרכן של הרכבות, שהביאו את האספקה מן המזרח. בבית אזל המזון ואחר כך אזל כליל גם בחניות. חרפת רעב אימה על התושבים. גם חמרי הבערה אזלו, ואבא שזר עם לורה חציר כדי להסיק בו את התנור ולהתחמם מעט. כשהחריפה סכנת הרעב, רתמו אלמנזו וילדר וקפ גרלנד שתי מזחלות ויצאו בדרך לא דרך לחפש מתישב, אשר השמועה ספרה כי קצר בעונת הקיץ יבול חטה גדול. אבל האם יצליחו למצא את דרכם אליו? וגם אם יגיעו לביתו, האם ימכור להם חיטה? ואם ימכור, האם יעלה בידם לחזר בשלום הביתה?

לורה אינגלס-וילדר מחברת הסדרה המפרסמת בית קטן בערבה, מפליאה לעצב בספר זה את מאבקם של גיבוריה באיתני הטבע, הסופה, השלג והקר. מספריה האחרים בסדרת מרגנית בהוצאת זמורה ביתן: בית קטן ביער הגדול, בית קטן בערבה, בית קטן על גדות נחל השזיף, בית קטן לחופי אגם הכסף, עיר קטנה בערבה, בן אכרים.