"ספר השנה" כינו אותו באמריקה. בספרו גולד שווה זהב עושה ג'וזף הלר לבית הלבן מה שעשה לצבא בספרו מלכוד 22. "זהו ספר מקסים, מצחיק, מרגיז, אמיתי, גדוש טיפוסים מקוריים," שיבחה הביקורת.
גולד שווה זהב מסמן את שיבתו של ג'וזף הלר אל הקומדיה הראשונה שלו, מלכוד 22, שהיה כבר לקלאסיקה של הספרות במאה הזאת. גם בגולד שווה זהב, הצחוק המטורף נתקע בגרון, מכאיב, מעלה הירהורים ומציב שאלות.

ברוס גולד, פרופסור מצליח למדי לספרות אנגלית במכללה אמריקנית, המתקרב לשנתו החמישים, נאבק בחיי המשפחה שלו, ומנסה למצוא את זהותו בג'ונגל היחסים הסבוכים שהוא מקיים עם אביו, עם אשתו ועם בתו. אביו הקשיש, פטריארך עריץ, מתייחס אליו כאילו היה ילד מפגר; בתו רואה בו נואף, ואילו אשתו אינה סבורה שיש בו משהו מרגש במיוחד. שלושתם אינם טועים לגמרי. אך מעבר לאינטריגה המשפחתית המצחיקה והצורבת, יש ברומן סאטירה אכזרית על היהודי האמריקני המתבולל, המנון משעשע ועצוב על שקיעתו של דור שלם של אינטלקטואלים יהודים באמריקה, על דעיכתה של רוח, על גסיסתן של הערים, וביחוד של העיר הגדולה ניו יורק, ועל כישלונותיה של המנהיגות הפוליטית. גולד רוצה מינוי בכיר בוושינגטון, והוא נראה כמי שמוכן לעשות הכול כדי להשיג אותו: הוא מוכן לשקר ולמחול על כבודו ולוותר על כל מה שנראה לו חשוב.

ספרו של הלר אינו רק משל על המשפחה המדכאת והדורסנית, אלא גם על העולם האבסורדי והמטורף של הפוליטיקה האמריקנית בימינו. וושינגטון יוצאת תחת ידיו כמו "קומיקס" מתחת ידו של קאפקא. כל המרכיבים האופייניים להלר ישנם בספר: פארסה סוריאליסטית, אירוניה מבריקה, אך מעל לכל, תחושת הכאב המשתלט.

"גולד שווה זהב" הוא הרומן האמריקני הטוב ביותר זה שנים," כתב ניו-סטייטסמן.
"כוחו האיום של הספר שהוא כופה עלינו לעשות רוויזיה של דמיונותינו," טען ג'ון ליאונרד בניו יורק טיימס.
"גולד הוא ספר גדול, טורד-מנוחה ורב-משמעות," כתב אובזרבר.
וטיים מוסיף: "סאטירה מזהירה שחיציה טבולים בחומצה."
אולם, את הסיכום הטוב ביותר לקומדיה שחורה זו נתן הלר עצמו, שאמר: "הייתי אוהב את הספר אפילו אם מישהו אחר היה כותב אותו."