"מצאתי את אבא שלי, את אלוהים, רק כדי לגלות שאני לא צריכה אותו... אני כבר אישה, ומשוחררת מהצורך באבא ובאלוהים, אני אישה באופן כה מוחלט שאני מבינה את אבא שלי כבן אדם..."
כך כותבת ביומנה אנאיס נין, בת למשפחת מוסיקאים מקובה שנולדה בפריז בשנת 1903. ילדותה ונעוריה עברו עליה בנדודים על פני אירופה ואמריקה. בהיותה בת ארבע-עשרה, ברח אביה עם יורשת צעירה והשאיר את אשתו וילדיו בחוסר כול. אמה מצאה פרנסה אצל קרובים בניו-יורק, ועברה לשם עם ילדיה. כבר בדרך החלה אנאיס לכתוב יומן- אז היו אלה מכתבים לאביה הקוראים לו לחזור הביתה, אשר בכתיבתו התמידה כל חייה. מטרתה היתה לתפוש את הרגע בעודו מתרחש לפני שהפך לזיכרון, בטרם היטשטש והסתלף. פרדוקסלית, התערבבו כך החיים וסיפורם, כשאין לאחד זכות קיום ללא האחר.
גילוי עריות מתרחש ברובו בפריז בשנים 1934- 1932, שבהן היו הפסיכולוגיה והסוריאליזם בשורה מהפכנית נועזת, שהתמודדה עם הדת על נפשות המאמינים. פריז היתה אז עיר מקלט ליוצרים, לחופש המחשבה והביטוי (לפחות באנגלית), ואנאיס קשרה קשרים עם אחדים מהבולטים באמנים והוגי הדעות של התקופה, ביניהם הנרי מילר, אנטואן ארטו, רנה אלנדי ואוטו רנק. רצונה העז להתקבל כאמנית, הגילוי שהמין העניק לה יתרון על הגברים, ההיתר שהתירה לה הפסיכולוגיה להשתולל מינית, טשטוש המושגים אלוהים-אב-בן שהנחיל לה החינוך הקתולי, כל אלה הביאו לתוצאות קיצוניות המאירות היטב את הדרמה העתיקה בת-אב. לא רק דיווח מהתוהו ובוהו מהחיים על קו הקץ אנו שומעים כאן, אלא בעיקר קול צלול של אישה, קול שלא נשמע עד אז כמוהו- קול שהסערה הצליחה לשחרר.