"תצא קצת, אמרה לי רוניה מבלי להפנות ראשה אלי, כשהיא מעבירה את המגהץ ביד קלה על גב חולצה בגון אגס בשל. ניסיתי להיזכר מאין לה החולצה הזאת, שמראיה העלה בי גל של חמלה ואשמה. ניגשתי לחלון המטבח ופתחתיו, להפיג נדף קל של נפטלין. לא הבנתי מה פתאום היא מציעה לי שאצא מן הבית בשעה כזאת, עשר ורבע לפני הצהריים, שמש הקיץ כבר בגבורתה, ורק לפני שבוע הראתה לי כתבה בעיתון בעניין הסכנות הכרוכות בהיחשפות לקרינה..." כך מתחיל אהרון מגד את הנובלה היפהפייה שלו, שבה הוא מלווה את אחד האנטי - גיבורים הנוגעים ביותר ללב שתוארו בספרות העברית. ספרן מבוגר, שזה עתה "התפוטר", נשלח מביתו במפתיע ומתהלך, מבוקר ועד ערב של יום אחד, לא רק ברחובות עירו אלא גם במחוזות נפשו. בטיול הנפשי הזה צפות בזיכרונו התבוסות שנחל בחייו, והסיפור משתרשר מתוך אירוניה עצמית, הומור עצוב ורגשות מרים שהודחקו. תחילתו של זרם המחשבות הזה הוא בתהייה מדוע שילחה אותו אשתו מביתו שלו, והמשיכו בפריסת עולמו הפנימי של הדובר: עולם של איש יודע - ספר ורחב - דעת, שבו בזמן עוסק בכפייתיות בזוטות החיים; איש שמתפרק על עברו הארץ - ישראלי,האידילי - לכאורה, ועם זאת בודה לעצמו עבר לא לו, עבר של ניצול שואה, בעקבות עברה של אשתו; איש שמנסה להיטמע בהוויה התל - אביבית. אך היא זרה ולמושגיו. תוך כדי חשבון - נפש הנוגע ליחסיו עם בני משפחתו, הוא נקלע לתאונת דרכים שמחריפה את רגשי האשמה שלו, ומביא את ה"אודיסיאה" הנפשית שלו אל סופה הבלתי פתור.