דבר שמתחפש לאהבה
"הספר הזה הוא עלי," כותבת גליה עוז, "אבל אני לא יחידה. בתים כמו הבית שבו גדלתי צפים איכשהו בחלל, הרחק מהישג ידם של עובדים סוציאליים, מחוץ לטווח ההשפעה של מהפכות כמו מי טו, בלי להשאיר סימן ברשתות החברתיות. מסויטים ומבודדים, הם מצפינים בחוכמה את הסודות שלהם כמו ארגוני פשיעה. כדי לכתוב על זה אין לי ברירה אלא להתגבר על האילמוּת והחשאיות, על ההרגל לשמור הכול בבטן ועל הפחד מה יגידו. אני לא באמת מתגברת, כמובן. אבל אני כותבת."
דבר שמתחפש לאהבה הוא עדות כנה וחשופה על חייה של עוז, אבל גם מסמך ייחודי על הדינמיקה של עריצות בתוך המשפחה, "מדריך-כיס לניצולי התעללות", שנכתב עבור כל מי שמוכן להישיר מבט אל הצללים שבחיי בני אדם, ואל מציאות שבה הבית איננו תמיד מקום בטוח.
"הספר של גליה עוז הוא כתב אישום ממוקד, מעמיק, צלול, מנוסח היטב, מעורר כבוד ובעתה גם יחד, נגד ההורים שהתעללו בה, ונגד הורים מתעללים בכלל. לא מצאתי בו תו אחד שנשמע מזויף." — ירון פריד, מעריב.
״ספרה החשוב של גליה עוז הוא ביטוי יוצא דופן בתרבות הישראלית לאמירת ״לא״. הוא מביע התנגדות להפעלה של כוח, כל כוח.״
— יוני ליבנה, ידיעות אחרונות.
"כשאנחנו שותקות מול אלימות כלפינו או כלפי הילדים שלנו, אנחנו מסכנות גם את הדורות הבאים. הלקח מהשבוע הזה? לא לשתוק.
תספרו אחרי שנים כדי שאתם והחברה לא תחיו בשקר, תספרו בזמן אמת כדי להציל את החברה רגע לפני שמתרגש אסון. תהיו גליה. תהיו אסתר." — מוריה קור, ישראל היום.
"דבר שמתחפש לאהבה" הוא קריאה להקשבה במקום ציניות... כתוב תמציתי ודק, לא מסתבך במילים של עצמו, לא מתחכם, כאילו הפוך במכוון מלשונו הססגונית, הנמלצת, המבקשת לשאת חן של אביה.״ — חיים לוינסון, הארץ.
"הזכות לספר את הסיפור בהא הידיעה כבר לא שמורה למספרים ממין מסוים, מדור מסוים. העובדה שהבת של עמוס עוז מספרת את הסיפור שלה ולא את שלו - זה רגע מכונן לא רק בחיים שלה, אלא בתרבות הישראלית כולה." — ארנה קזין.
ספריה של גליה עוז ראו אור בארה"ב, צרפת, ספרד וברזיל. אני מייקי וחמשת ספרי שקשוקה עובדו לסדרת טלוויזיה שעולה בימים אלה לשידור בכאן 11.
"שקשוקה" עובדה גם להצגה בתיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער. גליה עוז היא כלת פרס היצירה, פרס דבורה עומר ועיטור הפנקס.
לקריאת הפרק הראשון:
