לדעת אנשי רוח רבים ברחבי העולם, מיכאיל בכטין הוא חוקר הספרות והתרבות החשוב ביותר שהצמיחה המאה העשרים. גדולתו של בכטין מתבטאת, בראש ובראשונה, בראייה התרבותית הרחבה שלו, ראייה אדירת היקף ובה במידה חודרת מעמקים. על בסיס היכרותו האינטימית עם התרבות המערבית, מספרות יוון העתיקה ועד ימינו, יצר בכטין מפת ספרות מדהימה בהיקפה ובעושר הפרטים שלה וסימן בה – כסופר גדול של רומן מסע מרתק – מסלולים נפתלים ועם זאת הגיוניים להפליא.

במסה "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן", שנכתבה בשנים 1937-1938 אך ראתה אור לראשונה רק ב-1975, משרטט בכטין את המפה הכוללת של עולמו התרבותי; על רקע מפה זו מתרחשים מסעותיו התרבותיים הספציפיים יותר, שבהם הוא מתמקד בתקופות ובסופרים מסוימים (רבלה, דוסטויבסקי ואחרים). במסה זו הוא גם פיתח את מערכת המונחים הסוגסטיבית – ובראשה את המונח "כרונוטופ" – שאפשרה לו לנוע בחופשיות במרחבי תרבות עצומים. בדומה להוגים גדולים אחרים, בכטין גם העשיר את מילון המונחים שלנו. מילים כגון "דיאלוג", "פוליפוניה", "קרנבל", "דיבר", וכמובן, "כרונוטופ", נטענו בכתביו במשמעויות חדשות ומפתיעות והפכו לצפנים הכרחיים בכל שיחה של אנשי תרבות בני זמננו.

לדברי בכטין, התופעות המעניינות ביותר נוצרות בגבולות שבין התרבויות, בקווי התפר. תפיסה זו הולמת גם את מאמרה של הלנה רימון, "הזמן והמקום של מיכאיל בכטין", שבו נעשה ניסיון להתחקות אחר דרך מחשבתו של בכטין על רקע שתי תרבויות, הישראלית והרוסית, ובמסגרת היסטורית משולשת: המחצית השנייה של שנות השלושים בברית המועצות (בעת שנכתבה המסה), שנות השבעים (שבהן ראתה אור לראשונה) ותחילת המאה העשרים ואחת (כאשר היא מופיעה לראשונה בעברית). מאמרה של הלנה רימון מתבסס על כתב היד המקורי של המסה שנתגלה בארכיון בכטין ומכיל חומרים מפתיעים, העשויים לשנות את תדמיתו המקובלת של בכטין. במאמר, וכן בביאורים המלווים את המסה, הסתייעה רימון בחומרים לא-שגרתיים נוספים, כגון שיחות עם תלמידיו ומכריו של בכטין