בקהילה מנוניטית קטנה ומתבודדת בצִלם של הרי סיירה מָדרה, אירמה ווֹת', נערה בת שמונה־עשרה הכמהה ליותר מן החיים המחניקים שמציעה לה משפחתה, מתאהבת בבחור מקסיקני, חורחה, ונישאת לו בסתר.

השניים מגורשים מן הבית, ובצלו של החרם שמטיל עליהם אביה, נאבקים לשרוד במקסיקו, שגברים צעירים לעולם אינם רחוקים בה מפיתוייהם ושחיתותם של ברוני הסמים. אלא שאז בעלה החדש נוטש אותה בלי הסבר.

חייה של אירמה נהפכים על פיהם עם הגעתו של צוות שבא לצלם סרט על הקהילה. היא מאמצת אל לבה את האבסורדיות, הלהט היצירתי והחמימות של אנשי הצוות, אבל אביה השתלטן והעיקש נחוש להרחיקה מהם בכל מחיר.

אירמה ואחותה הצעירה, אגי, חכמה מעבר לשנותיה, בורחות העירה ושורדות רק בזכות תבונתן הפיקחית בעודן מתחילות להבין את הטרגדיה שמרחפת מעל משפחתן.

בעדינות עזה ובהומור עוקצני קורע־לב ומצחיק־עד־דמעות מכניסה אותנו מרים טייבז אל עולם של געגועים וסודות אפלים, שהומור ואהבה משמשים בו נחמה. אירמה ווֹת´ צוללת אל נבכי הגורמים המורכבים המשלחים אותנו אל מסע גילוי עצמי שבו נמצא את הכוח לשאת את הדברים הקשים. הספר גם שואל את השאלה הקשה מכול: כיצד אנו סולחים? וחשוב מזה, כיצד אנו סולחים לעצמנו?