ויקטור הוגו היה בן שש עשרה כשכתב לראשונה את "בוגז'רגל", ובן עשרים ושלוש כאשר חזר וכתבו מחדש. להט הנעורים אכן ניכר בעלילה המופלאה והמרתקת, החושפת עם זאת התבוננות מעמיקה בצפונות נפש האדם. האי סנטו דומינגו הוא מעין גן - עדן בפוריותו ובאקלימו, אבל למאות אלפי העבדים השחורים שהתענו ומתו בו היה כגיהנום. בשורת הרעיונות בדבר חרות ושויון הגבירה בקרב העבדים את התסיסה, אבל הלבנים לא חששו מפני זעמם. גם ליאופולד ד'אוברנה וארוסתו מארי הוסיפו ליהנות מן השמים הכחולים ומאהבתם, ולא שיערו כי עד מהרה יסחף מחוז אושרם במרד עקוב מדם ורצוף במעשי אכזריות מזעזעים. הספור חושף את הדמויות ששחקו על במת ההיסטוריה כפי שהיו באמת - על הפחדים, האמונות הטפלות והצביעות שבהם היו שטופות, ועל האצילות וגודל הלב או האכזריות והקטנוניות שבהן נחנו. הספור מפליא להמחיש חברה הנקרעת לגזרים בשל הפער בין מרכיביה - השפות השונות שדברו, התרבויות השונות שמהן צמחו, וההשקפה השלילית שגבשו אלה על אלה.