גַּלְיָה רוֹצָה לְצַיֵּר וּלְשַׂחֵק בְּשֶׁקֶט, בְּלִי שֶׁיַּפְרִיעוּ לָהּ, אֲבָל הַתִּינֹקֶת הַחֲדָשָׁה צוֹרַחַת כָּל הַזְּמַן. אָז הִיא יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת עִם הַחֲתוּלָה שֶׁלָּהּ, תִּקְוָה, אֶל עוֹלָם שֶׁל דִּמְיוֹן וְהַרְפַּתְקָה. שָׁם, בַּחֲצַר בֵּיתָהּ, הִיא נִלְחֶמֶת בְּאוֹיֵב אַכְזָרִי, מַעְפִּילָה אֶל הַר גָּבוֹהַּ, מְקִימָה אַרְמוֹן מְבֻצָּר וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר גַּם מוֹצֵאת דֶּרֶךְ מְקוֹרִית לְאַרְגֵּן לְעַצְמָהּ מָקוֹם מִשֶּׁלָּהּ.