לאחר מות אחותה חוזרת איסבל אל מקום הולדתה במקסיקו כדי לנהל את חברת הטוּנה המשפחתית. שם היא מוצאת ילדת פרא - יצור ללא שם שמתברר כאחייניתה האוטיסטית שמעולם לא שמעה על קיומה. איסבל לוקחת על עצמה את המשימה להפוך אותה לבת אנוש. היא מלמדת אותה את המילה הראשונה - "אני", והיא גם מעניקה לה מתנה ראשונה -את שמה, קארן.
כך מתחיל מסעה הקסום של קארן, שלצד מגבלותיה ניחנה ביכולות מופלאות לתקשר עם בעלי חיים ימיים. האופקים החדשים הנפרשים בפניה חושפים את הדרך שבה אנחנו חיים, ואת האפשרות הטמונה בכל אחד מאיתנו להרחיק מעל ומעבר לציפיותינו הגדולות ביותר.

סבינה ברמן (שם אביה) גולדברג (שם אמה) (21.8.1954) מציגה את עצמה: יהודייה אשכנזייה, נקסיקנית, אישה ומחזאית, בסדר הזה.
היא סופרת, מחזאית, כותבת מסות ובימאית קולנוע וטלביזיה, והיום גם מגישת טלביזיה פופולרית. היא מבין היצרים האמיצים והחדשניים ביותר בשפה הספרדית היום. יצירתה עוסקת בעיקר בנושא של גיוון (אדם וחיה), שונות והמכשולים שלו: החתירה לשליטה, עם נגזרותיה (סמכותיות, אלימות, אפליה). הסגנון שלה מאופיין באוונגרד, הומור, אירוניה, חוסר אמון בכל סוג שיח רשמי, חתרנות, בצורך לחצות את גבולות המין ואת גבולות השפה עצמה.

סבינה ברמן נולה במקסיקו סיטי (1954) שם היא גרה עד היום, להורים יהודיים שהיגרו ממזרח אירופה (פולין ואוסטריה - אביה היה תעשיין חשוב במקסיקו ואמה הייתה פסיכואנאליטיקאית). הוריה הורישו לה מינקות את תחושת ה"עקירה" הזרות התרבותית, הדתית והלאומית. ילדותה במקסיקו סיטי הייתה צבועה כולה על ידי עימות מתמיד בין מנהגי "העולם האירופי הישן" דובר היידיש שנישמר ויוצג ע"י סבתה לבין ה"עולם החדש" הקתולי דוברי הספרדית שסבב אותה. להגדרה האישית והסביבתית שלה כיהודייה במקסיקו יש השפעה עמוקה על הכתיבה שלה. זיקותיה התרבותיות, הלשוניות, הלאומיות והדתיות מגדירות את היצירה שלה. ברמן פונה למגוון רחב של קוראים, יהודים ולא יהודים כאחד. למרות שלעתים קרובות היא מתמקדת בחוויה היהודית במקסיקו, היא מדגימה דרכה את הקושי האוניברסלי בשמירה על תרבות, דת ולשון של מהגרים, גולים ו"אחרים" שונים.

ביצירותיה היא חוקרת את הזהות המורכבת שלה ואת ההיסטוריה העשירה של היהודים במקסיקו, מנקודות מבט היסטוריות ואישיות. היא משכתבת בהצלחה פרק מכריע בתולדות העם היהודים ובכך היא מאפשר לקורבנות לדבר ולספק פרשנות חלופית לרדיפה שלהם. בו זמנית יצירתה מעניקה כוח לקהילה היהודית במקסיקו בכך שהיא מנכיחה את התפקיד הפעיל שלה ותרומתה להיסטוריה וחברה מקסיקניות.
ברמן הצליחה לחזק את הנוכחות היהודית במקסיקו בעזרת יצירותיה וגם לקבל הכרה כאומנית: היא זכתה ארבע פעמים בפרס הלאומי לתיאטרון במקסיקו, ובעוד פרסים רבים נוספים בכל ענפי האומנות בהם היא עוסקת.