מגפה‭ ‬מציפה‭ ‬את‭ ‬פני‭ ‬האדמה‭ ‬ומטביעה‭ ‬את‭ ‬האנושות‭ ‬כולה. ‬רק‭ ‬מעטים‭ ‬ניצלו, ‬ובהם‭ ‬טובּי‭ ‬והבּזאים‭ ‬
ירוקי‭ ‬העין, ‬יצורים‭ ‬עדינים‭ ‬מהונדסים‭ ‬גנטית‭ ‬דמויי‭ ‬אדם‭ ‬שעתידים‭ ‬לרשת‭ ‬את‭ ‬הארץ‭.‬
טובי‭ ‬משמשת‭ ‬כאֵם‭ ‬לבזאים‭ ‬הסקרנים, ‬שרואים‭ ‬באיש–השלג–הג‭'‬ימי‭ ‬החולה‭ ‬את‭ ‬נביאם, ‬ומספרת‭ ‬להם‭ ‬על‭ ‬מוצאם. ‬בתוך‭ ‬כך‭ ‬נפרש‭ ‬בפנינו‭ ‬סיפור‭ ‬סופה‭ ‬של‭ ‬האנושות‭ ‬
וראשיתם‭ ‬של‭ ‬הבזאים‭.‬
אדם‭ ‬האחרון‭ ‬הוא‭ ‬סיפור‭ ‬לא‭ ‬צפוי, ‬מצמרר‭ ‬ומצחיק‭ ‬המסופר‭ ‬בשנינות, ‬בדמיון‭ ‬מסחרר‭ ‬ובהומור‭ ‬שחור,
‬הצולל‭ ‬עמוק‭ ‬יותר‭ ‬אל‭ ‬עולם‭ ‬דיסטופי‭ ‬מאתגר.
אדם‭ ‬האחרון‭ ‬הוא‭ ‬הסיום‭ ‬המרגש‭ ‬והדרמתי‭ ‬לטרילוגיה‭ ‬המהוללת‭ ‬שהחלה‭ ‬בבז‭ ‬וניאלה‭ ‬ושנת‭ ‬המבול‭.‬‮ ‬
מרגרט‭ ‬אטווד‭ ‬‮—‬‭ ‬מלכת‭ ‬הספרות‭ ‬הקנדית‭ ‬‮—‬‭ ‬היא‭ ‬סופרת, ‬מסאית‭ ‬ומשוררת‭ ‬מהחשובות‭ ‬בעולם, "‬זקנת‭ ‬השבט‭" ‬כמעט‭ ‬בעל‭ ‬כורחה (‬שכן‭ "‬כמה‭ ‬אנחנו‭ ‬כמהים‭ ‬לכך, ‬להיעדר‭ ‬עצות!"), ‬וכתיבתה‭ ‬היא‭ ‬מופת‭ ‬של‭ ‬זיקוק, ‬דיוק‭ ‬וצלילות‭ ‬המשולבים‭ ‬
בהומור‭ ‬חריף‭ ‬ובחמלה. ‬אטווד‭ ‬חיברה‭ ‬יותר‭ ‬מ‮–‬30‭ ‬ספרי‭ ‬פרוזה, ‬שכמה‭ ‬מהם, ‬דוגמת
עין‭ ‬החתול‭ ‬והמתנקש‭ ‬העיוור (‬ראו‭ ‬אור‭ ‬בהוצאת‭ ‬כנרת), ‬הפכו‭ ‬לאבני‭ ‬יסוד‭ ‬בתרבות‭ ‬המערבית. ‬כמו‭ ‬כן‭ ‬פירסמה‭ ‬יותר‭ ‬מ‮–‬15‭ ‬ספרי‭ ‬שירה‭ ‬וכן‭ ‬ספרי‭ ‬ילדים, ‬מאמרים‭ ‬ומסות. ‬היא‭ ‬זכתה‭ ‬בפרס‭ ‬בּוּקֶר‭ ‬בשנת‭ ‬2000‭ ‬על‭ ‬ספרה‭ ‬המתנקש‭ ‬העיוור, ‬בפרס‭ ‬ארתור‭ ‬סי‭ ‬קלארק‭ ‬לספרנות‭ ‬מז‭'‬נר‭ ‬המדע‭ ‬הבדיוני‭ ‬וב‮–‬2010‭ ‬‮—‬‭ ‬בפרס‭ ‬דן‭ ‬דוד‭ ‬המוענק‭ ‬על‭ ‬מצוינות‭ ‬ותרומה‭ ‬לאנושות‭.‬

מרגרט‭ ‬אטווד‭ ‬נולדה‭ ‬בשנת‭ ‬1939‭ ‬באוטווה‭ ‬וגדלה‭ ‬באונטריו‭ ‬ובקוויבק. ‬אביה‭ ‬היה‭ ‬אנטומולוג, ‬והיא‭ ‬בילתה‭ ‬לא‭ ‬מעט‭ ‬בשטחי‭ ‬הפרא‭ ‬של‭ ‬קוויבק. ‬למדה‭ ‬באוניברסיטת‭ ‬טורונטו, ‬ברדקליף‭ ‬ובהרווארד.
כתבה את הרומן הדיסטופי -  סיפורה של שפחה (מעשה השפחה).
והיא‭ ‬נשואה‭ ‬לסופר‭ ‬גרים‭ ‬גיבסון‭' ‬ויש‭ ‬להם‭ ‬בת‭ ‬אחת‭.‬