מִיכַל דָּלִיּוֹת מַזְמִינָה אֶת הַיְּלָדִים וְאֶת הַהוֹרִים לְהִתְוַדֵּעַ לַפִּתְרוֹנוֹת הַחִנּוּכִיִּים שֶׁלָּהּ דֶּרֶךְ סִפּוּרִים מְלֵאֵי תּוֹבָנוֹת.

כְּשֶׁנֶּטַע וְתֹם יוֹצְאִים עִם אִמָּא לִקְנִיּוֹת, תָּמִיד קוֹרֶה אוֹתוֹ הַדָּבָר: בַּהַתְחָלָה הֵם נֶהֱנִים וּמִתְלַהֲבִים, אֲבָל אָז נֶטַע רוֹצָה עוֹד מַשֶּׁהוּ טָעִים, וּלְתֹם מִתְחַשֵּׁק עוֹד מַמְתָּק וְ"אֶפְשָׁר גַּם מִשְׂחָק?" וּכְשֶׁאִמָּא לֹא מַסְכִּימָה תֹּם צוֹרֵחַ, "אוּף! בָּא לִי!" וְנֶטַע צוֹעֶקֶת, "אֲבָל הִבְטַחְתְּ!" וְכָכָה כָּל בִּלּוּי מְשֻׁתָּף נִגְמָר בְּטַעַם מַר.

אֵיךְ יוֹצְאִים עִם הַיְּלָדִים לַקַּנְיוֹן, לַפַּארְק, לַיָּם אוֹ לְמֶרְכַּז הָעִיר וּמַצְלִיחִים לֵהָנוֹת גַּם בְּלִי לִקְנוֹת?

מִיכַל דָּלִיּוֹת  הִיא יוֹעֶצֶת מִשְׁפַּחְתִּית, מַנְחַת הַתָּכְנִית סוּפֶּרְנֶנִי, מַנְכָּ"לִית מֶרְכַּז מִיכַל דָּלִיּוֹת וּמְחַבֶּרֶת הַסְּפָרִים "אֵין יְלָדִים רָעִים", "הוֹרִים, מָה הַשְּׁאֵלָה?!" וְ"הַמַּתְכּוֹן לְגִדּוּל יְלָדִים מֻצְלָחִים״.

עָפְרָה שֶׁפֶר־בְּרוֹשׁ הִיא מַדְרִיכַת הוֹרִים וּמְפַעְנַחַת צִיּוּרֵי יְלָדִים, כּוֹתֶבֶת, עוֹרֶכֶת וּמְתַרְגֶּמֶת.