מעטים יערערו על התיזה שאותה מתמצת דן בן אמוץ בעצם השם המתנוסס בחוצפה בכתב רש"י על ספרו, אך האומנם יש צורך בכל כך הרבה דוגמאות של משגלים שונים ומשונים (תוך רכיבה על סוס; בתא של קרון רכבת; על קברו של שייח' אבו - תור; בבית חולים; עם שתי לסביות; בבית מרחץ; באמצע הרחוב ביום גשם; עם קטינות ועם זקנות; במסיבת סמים ובקולנוע) כדי לחזק את הטיעון המובן מאליו ש"זיונים זה לא הכל"? לאחר קריאת 500 העמודים בנשימה עצורה וב"מכה אחת" מתגנב לליבו של הקורא החשד שהוא פותה ונילכד - באמצעות סיפורי אלף לילה ולילה אירוטיים, בחדר המיטות רק כדי שהמחבר יוכל להשמיע שם באוזניו את דעותיו הנועזות בתחומים קונטרוברסליים כגון: סמים, חוק ומשפט, אסטטיקה, חינוך, פוליטיקה, חברה, דת, וכל המקובל והבלתי מקובל בתחום המין. באף אחד מספריו הקודמים לא הגיע דן בן אמוץ למידה רבה כל כך של חשיפה עצמית ואם להשתמש בלשון המעטה ניתן לומר שבבואתו המשתקפת במראת ספרו זה, מעוררת דאגה. הייתי ממליץ על אישפוזו (לפחות לתקופת הסתכלות) אילולא חששתי למה שמחבר "זיונים זה לא הכל" יעולל בבית החולים לרופאים וכמובן לאחיות שיופקדו על הטיפול בו. ד"ר רוזנצוויג