>ארכיון החדשות>5.2009>עמליה רוזנבלום בראיון עם מאיה חנוך>

עמליה רוזנבלום מראיינת את מאיה חנוך על ספרה "כנפיים"

פורסם ב'ידיעות אחרונות', 7 ימים, 22.5.2009

 

תהליך השלום

 

הרבה שנים לקח למאיה חנוך להפסיק להרגיש שהיא חיה מתחת לזוכית מגדלת, ולצאת לאור. עכשיו היא מדברת, בגלוי על המבוכה שבלהיות הבת של שלום חנוך, הנפש הרומנטית, שירשה ממנו, והפעם הראשונה שהבינה את השיר ההוא, על שמה

 

מאיה חנוך מסתתרת, והיא די טובה בזה. היא מסתתרת מאחורי רעמת שיער בלונדינית, מאחורי הבעת פנים רכה ומתוקה כשל ילדה בת ארבע, מאחורי התפאורות שהיא מעצבת וספרי הילדים שהיא כותבת ומאחורי אמירות כמו "יש לי זיכרון גרוע," "אני גרועה במספרים" או ,אני לא יודעת לשקר." אבל קצת קשה להסתתר עם שם כמו מאיה חנוך, שמזכיר לך מהר שאכן, זו היא, מא-מא-מאיה מהשיר של אבא שלה, שלום חנוך, ועם מראה סקסי בסגנון לא-מקומי כמו של אמה, ליהי חנוך.

 

"התחושה הזאת של זכוכית המגדלת, שהיתה על אבא שלי ושהיתה על אמא שלי, באופן מאוד בסיסי מבחינתי היתה גם עלי. גדלתי מתחתיה," היא אומרת. אבל מסתבר שלומדים לחיות וליצור גם תחת זכוכית מגדלת. עכשיו בגיל 39, אם גאה מאוד ליהלי, 14, ועומרי, 10, מנישואיה לדרור קרן (השניים נפרדו לפני כעשר שנים), אחרי שכתבה עם מיכל כהן-חי את אחד מספרי הילדים המצליחים של השנים האחרונות ("תפילילה") ועיצבה את הבמה הגדולה של "כוכב נולד" ו"נולד לרקוד", חנוך מוציאה ספר ילדים חדש. "כנפיים" מספר על ליאה, שמבקשת מאמה הציירת שתצייר לה כנפיים. אמא של ליאה מציעה לה אינסוף אפשרויות, אך ליאה לא מוצאת ביניהן את הכנפיים שהיא רוצה, עד שבסופו של דבר היא מגלה איזה כנפיים בדיוק מתאימות לה.

 

חנוך כתבה את הסיפור, שאויר על ידי עפרה עמית, ועכשיו היא נאלצת למרוח קצת צבעי הסוואה ולצאת מהמסתור כדי לספר על הספר, שעליו היא מצהירה, "יש בו משהו מאוד אוטוביוגרפי, מאוד אישי. מבחינתי הספר מאוד חושפני. אני חושבת שהקוד מפוצח, הכל פתוח."

 

אבל הספר לא באמת חושפני.

"אני לא חושבת שהוא חשוף במובן שהוא מציג אותי או את הילדות שלי. אולי זה ברור רק לי. מבחינתי, כל מילה שם היא משמעותית. הצורך שלי להיות אהובה היה היסטרי בעבר. בגלל זה אני בכלל מרחיקה עדות בדברים שאני עושה. גם הפחד שלי מכישלון ומביקורת היה אדיר. מה שגרם לי לחשוף לאט ומעט. ב'תפילילה' מיכל ואני קיבלנו כל מיני ביקורות, אבל זה לא היה ספר שלנו. זה ספר שעבר דרכנו. אני בן אדם מאוד לא רוחני, ועדיין, אני אומרת לך בבירור שהדבר הזה הגיע בשביל לצאת. גם ההצלחה שלו וגם הביקורות הפחות טובות לא נדבקו אלינו – הוא לא שלנו.

 

"אני זוכרת הרבה ביקורות – באחת מהן המבקרת הציעה לעשות מהספר קישוטים לסוכה. אני מבינה שהיתה שם כוונה לפגוע, אבל אני חשבתי שיש פה עוד אפשרות. קודם כל, אני בעד מיחזור (צוחקת). בעיקר זה גרם לי אושר גדול להסתכל על הכוונה של הכותבת ולכבד אותה, אפילו אם הכוונה שלה לפגוע, כי כמה תשוקה יש בזה."

 

החשש העצום של חנוך מביקורת ומהתקשורת לא מפתיע. במשך שנים ראתה את הוריה, את חבריהם ובעיקר את אביה, מתמודדים עם הקהל והמבקרים. אביה שלום העיד בראיון בשנת 91' שהמפגש עם הביקורות השליליות "סגר אותי הרבה בבית," והוסיף, "ממילא אני יושב בבית הרבה... אבל לא יכולתי להימנע מלהרגיש נרדף."

 

וזו גם המורשת של בתו. "התקשורת הכתובה מתחברת לי עם רוע לב ורצון לפגוע. בכלל, בן אדם שכותב ביקורת, זה כבר גורם לי לתהות על קנקנו. יכול להיות שזו הטעות שלי, אבל אני מייחסת יותר מדי כבוד למילה הכתובה. הכמות הבלתי נסבלת של האיבה והעוינות מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. בנוסף לכך, נקשרו לשמו של אבא לשי שמועות, רכילויות – שזה בכלל אחד הדברים הבזויים – רעות חולות. אבא שלי היה מתייחס לזה כ'רק שלא יהיה נזק'. היה לו ברור שטוב לא ייצא מזה בחיים. זה היה החינוך שלי ואותו הפנמתי."

 

איך השפיעה עלייך ההצלחה של "תפילילה"?

"קודם כל, מאז שאנחנו מסתובבות עם שומרי ראש, זה הרבה יותר קל, אין מגע ישיר עם המעריצים (צוחקת). אבל ברצינות, 'תפילילה' בעיקר זימן למיכל ולי מפגשים מרגשים עם אנשים שהספר נגע בהם."

 

אין לך ציפיות שההצלחה הזו תחזור על עצמה?

"לא, כי זה לא ספר המשך, זה לא 'תפילילה – הדור הבא', אבל מבחינת ציפיות, כן. 'תפילילה' הציב רף מכירתי מאוד גבוה ו'כנפיים' באמת נוגע מאוד בנושא של ציפיות. הבקשה הפשוטה של ליאה מאמא שלה, 'ציירי לי כנפיים', מתקבלת אצל האם כציפייה אדירה. גם לליאה יש מערכת ציפיות משל עצמה, שמתבטאת בצורך שלה לעוף. זה גם מתחבר לציפיות שהרגשתי שיש ממני. בגלל שאני בת של אמא כותבת ושל איש כותב ופרפורמר, ובגלל שלמדתי לימודים גבוהים כבר בגיל 16, ואולי גם בגללי שהייתי מי שאני, ובת יחידה שתמיד מרגישה ש'או שאני אביא את זה או שזה לא יהיה'. עכשיו אני כל כך רוצה לעמוד בציפיות של ההוצאה שהשקיעה כל כך הרבה בספר. כילדה לא יכולתי לדבר מול קהל. הייתי שומעת את עצמי בהד, מאדימה, נבוכה, עם מודעות-יתר לעצמי. כשבכיתה ז' בניו-יורק המורה הכריחה אותי לעשות פרזנטציה, שיננתי את החיובר במשך ימים וכשהתחלתי לדבר, תוך חמישה משפטים, הכל התהפך עליי והתעלפתי. הייתי ילדה מאוד ביישנית, מפחדת ממצלמות, מפחדת מקהל."

 

יש קשר בין ביישנות לצורך בשליטה, לא?

"אני חושבת על ילדה קטנה בהופעות של אבא שלה. לא הייתי על הבמה ולא הייתי בקהל. הייתי בפוזיציה מתבוננת על שניהם, לא חלק משום דבר, מאוד מבודדת. לקח לי הרבה שנים להיות חלק מהקהל בהופעות של אבא שלי. לקחתי אחריות גם על הקהל וגם על אבא שלי."

 

כלומר, מצד אחד שאף אחד בקהל לא ילך לשירותים, ומצד שני שאבא, על הבמה, לא יספר בדיחה לא טובה.

"כן. ומי אני בתוך זה? הייתי במודעות עצמית מוגזמת והיתה לי תחושה שכולם מסתכלים עליי. לקח לי הרבה זמן להבין שאף אחד לא מסתכל עליי ושלאף אחד לא אכפת מה אני אומרת."

 

כל הביישנות וחרדת הקהל לא עוצרות את חנוך, שעל אף מזגה השלו (גם הוא הטעיה?) עסוקה בעשייה אינסופית. מפגש טראומתי עם גלגל משאית שעף מהמסלול הנגדי בשעה שנהגה בכביש 4 לפני כשנתיים, חידד אצלה, לדבריה, את התחושה ש"יש לי עוד כל כך הרבה דברים לעשות, נשבעת לך, ולא באוויר. דברים ספציפיים. יש לי ילדים לגדל, ספרים לכתוב, שירים להחביא במגירה, תערוכות יחיד לפתוח – המון דרך לעשות. אני מרגישה שעוד לא התחלתי אפילו."

 

אבל "בדמדומי הפוסט-טראומה מהגלגל המעופף שעצר לי את הזמן לרגע," היא מספרת, לקחה לעצמה חנוך חודש ללא עבודה. בחודש הזה כתבה שני ספרי ילדים, הרבה שירים, שתי הצעות לסדרות טלוויזיה והתחילה לחלום על תערוכה. גם "כנפיים" נולד באופן דומה. "אשכרה כתבתי אותו בשלושה ימים שבהם שכבתי מרותקת למיטה עקב פרוצדורה שעברתי בגב. אני כנראה צריכה משהו חיצוני שיבוא ויעשה לי סטופ בשביל שאוכל רגע לשבת בשקט. אפילו הגלגל לא לימד אותי לעשות את זה לבד."


נשים בדרך כלל לומדות ליצור בתוך מצב של לחץ מתמיד. אין הרבה נשים שלוקחות לעצמן את הזכות להיות רק סופרות או רק ציירות.

"במקרה שלי אולי זה בגלל שאני יודעת שזה זמני, והתקופה הזו, האינטנסיבית, של הישרדות כלכלית ואחזקת בית עם ילדים צעירים, עוברת מהר. אני לא שוכחת שעוד מעט הם יגדלו ובאופן טבעי יעזבו, ואז יישאר לי כל הזמן שבעולם לחלום ולכתוב ולצייר ואני רק אחכה לוויקנד שיבוא והם יבואו לבקר. כי עכשיו, בעצם, אין שום דבר שמעניין אותי יותר מלהיות אמא של יהלי ועומרי, על כל מה שזה אומר ואפילו אם לפעמים נדמה לי שיש בזה הקרבה מסוימת של הזמן שלי – זו עדיין הבחירה הכי שלמה ומספקת שאני עושה."

 

ייתכן שזה מעכב כתיבה ל"מבוגרים", שגם עלולה להעמיד אותך במקום רגיש יותר לביקורת?

"הכתיבה ל'מבוגרים', נכון לעכשיו, ספונה עמוק במגירות, כמו הציור. לא רק בגלל הזמן והמרחב שאני צריכה. לא רק זמן פיזי, לכתוב או לצייר, שנכון לעכשיו יבוא על חשבון 'הכנסה בטוחה' שעליה אני עדיין לא יכולה לוותר – אלא גם בגלל המרחב המנטלי שאני צריכה מסביב לזה. החופש לצלול עמוק מאוד, אולי אפילו לאבד שליטה. זה חופש שאני לא רוצה לאפשר לעצמי כרגע מתוך בחירה. כי אני לא לבד. כי כרגע אני צריכה להיות תפקודית ואחראית ולא לקחת פניות לדרכים שאני לא יודעת לאן יובילו. מתוך המקום הזה מובן שמדובר מבחינתי גם בחשיפה גדולה, או לפחות כך אני מתייחסת לזה, וגם זו פונקציה שכרגע היא לא ממש פשוטה לי, למרות שאם הראיון זה ממתקיים, אז דווקא די השתפרתי כנראה, ויש תקווה."

 

הדיאלוג של חנוך עם האמהות מטייל מסביב  לתהליכי היצירה שלה ומשתקף גם בטקסטים עצמם. לא בטוח שכל הביטויים הללו לגמרי מודעים. למשל, העובדה שהספר עוסק בעולם של אם ובת שאין בו גבר. או המשפט שכותבת חנוך בספר באגביות: "בבוקר ליאה קמה ראשונה, היא קפצה למיטה של אמא."

 

"המיטה של אמא" היא כמובן לא "המיטה של אבא ואמא," והיא אכן מושג מאוד טבעי ומוכר להורים שהתגרשו ולילדים שההורים שלהם התגרשו, ואת מכירה את שתי הפוזיציות האלה.

"מבחינתי, תמיד היתה 'המיטה של אמא' ולבנים שלי יש את 'המיטה של אמא' – אז זה טבעי לי. בתור ילדה, גם כשאבא ואמא היו ביחד ואבא לא היה בבית, אז קפצתי  ל'מיטה של אמא', ואם אבא היה בבית אז קפצתי ל'מיטה של אבא שלי'. תלוי מי ישן בה. אבל כן, אני מאוד מחבבת את המשפחה החדשה, את המוטציות שהיא יוצרת. היתה לאבא שלי הופעה בהאנגר לפני חודש, ובאו שתי חברות שלי מהעבודה, ואני מתחילה להכיר להן את המשפחה שלי: את הבנים שלי ואת החבר שלי ואת הבן שלו ואת אחותי, רומי, שהיא עכשיו בת 15, ואת אמא שלה לימור, אה, ואת אמא שלי ואת איתן, בן זוגה, ואת הבנות שלו עם הילדים שלהן. ואני אומרת, 'שנייה, זה עוד לא נגמר.'

 

"וזה פיס, בסופו של דבר. זו זכייה. אחותי, מבחינתי, היא נס. אני ולימור היינו בהיריון באותו זמן. בהתחלה זה קשה, זה מטלטל, אבל עכשיו אני מעריצה גדולה של הקונספט המורכב מאוד. יהלי, הבן שלי, ורומי, אחותי, פחות או יותר באותו גיל, וגם עומרי – ביחד הם שלישייה מאוד קרובה. הבנות של איתן, בן זוגה של אמי, הן באזור הגיל שלי, ואני מכירה אותן כמעט עשרים שנה. זה מדהים."

 

אומרים שלאנשים שהוריהם התגרשו קל יותר להתגרש.

"זאת אבולוציה שבטית-חברתית. אני מעריכה את מוסד הנישואים, אבל מבינה שהוא מאוד לא מתאים לי. האם הוא לא מתאים לי כי ההורים שלי התגרשו? אולי ההפך? יכול להיות שאני בכלל התחתנתי בגלל שההורים שלי התגרשו? אולי אם הם היו נשואים לא הייתי בכלל מתחתנת? לא שאני מצטערת, חס וחלילה. מבחינתי, ילדים זה הדבר הכי חשוב בעולם. עשיתי את הילד הראשון בגיל 23. לא יכולתי לדמיין את החיים שלי בלי ילדים."

 

אבל שני ילדים במציאות הישראלית זה מאוד צנוע.

"מאוד צנוע, כך יצא. הרבה יותר קל לי לגדל את הילדים כי אין לי ציפיות מהם. אבל זה עניין שלי. אין משא כבד יותר מאכזבה. אכזבה היא עול מאוד גדול. עדיף לי לא להגיע להם."

 

לא הסתכנת שוב בלצפות. לא עשית עוד ילד עם גבר שאת חיה איתו באותו בית.

"לא גרתי עם עוד גבר באותו בית מאז שהתגרשתי, חוץ מאשר עם הילדים שלי. אני לא רוצה לצפות."

 

אפשר לגור עם גבר באותו בית, ובכל זאת לא לצפות ממנו.

"זה סוג מסוים של דיאטה. אני לא דבילית, אם אני בדיאטה, אני לא אמלא את הבית שלי בממתקים. יש גבר שגר אצלך בבית, ישן אצלך במיטה – את מצפה. הוא לא גר אצלך בבית – את לא מצפה. את לא מבינה כמה זה מקל. מאוד קשה לגור עם גבר באותו בית. הבית שלי גם מלא בגיטרות. בין שני הבנים שלי יש אולי שמונה או תשע גיטרות, מַגברים, אפשר לתת בראש. איפה ייכנס גבר נוסף? בסופו של דבר אני עשר שנים מחזיקה את ביתי בעצמי ולמדתי לעבוד מאוד קשה ולקנות את מה שאני צריכה, וזה נוח. "וילד נוסף או לא? זה מבחינתי לחלוטין ביני לבין עצמי או ביני לבינם. עול מסוים ירד ממני כשנולדו להם אחיות קטנות מהצד של אבא שלהם. פתאום יש במשפחה בנות מתוקות ויפות. הייתי צוחקת ואומרת לדרור: "אתה רואה? כשאתה רוצה אתה יכול לעשות בנות.' ככל שהילדים גדלים אני נזכרת שהיתה גם מאיה לפני שהיא היתה אמא וזה לא רע."

 

העובדה שחנוך לא מצליחה לדחוק את עצמה למוסד הנישואים לא עומדת בסתירה לכך שהיא טיפוס רומנטי ובת לזוג הורים רומנטיים. בראיון שנתנה לפני כארבע שנים סיפרה ליהי חנוך איך הכירה את בעלה השני, אנדרה ז'אק, בארוחת ערב בניו-יורק: "באתי אליו לארוחת ערב עם חברים וישבו שם אנשים שדיברו בליל של שפות וניסו לפרש את המשמעות של הציווי 'נעשה ונשמע'. באותו ערב, שבו בקושי דיברתי, נשארתי אחרונה, וכעבור שבועיים התחתנו. זה הדבר האחרון שחשבתי שיקרה. אהבה אצלי זה מקום של חוסר שליטה, שם אני נותנת את עצמי עד הסוף, באמת במשמעות של 'נעשה ונשמע'."

 

מובן גם ששלום וליהי חנוך היו בשעתם מהזוגות היפים בנוף המקומי שרבים הקרינו עליהם את משאלות ליבם הרומנטיות. על ההיכרות ההיא סיפרה ליהי בראיון אחר: "נסעתי לצילומים של 'התרוממות' בעין-הוד עם אריק איינשטיין ופולי מהגשש, ופתאום בדרך אריק אומר, 'שששש... שלום ברדיו.' הייתי בטווחה ששלום הוא איזה בחור תימני, ואריק הסתכל עליי בבוז בגלל הבורות, אחר כך הזמנתי את השלושרים לאיזו תוכנית. הפכנו לסוג."

 

גם האלבום החדש של אבא שלך מאוד רומנטי.

"הוא תמיד היה רומנטי. יש לי אבא רומנטי מאוד. גם מהיכרות אישית איתו וגם מהקשבה לשירים שלו, אפילו שירים שכתב כשהיה בן 17. מרגישים שהוא אוהב את האהבה. ואני – אהבה מבחינתי זה העולם. זה כל מה שמשנה, זה כל מה שמוביל אותי ומעניין אותי, וחוץ מזה אולי קצת אמנות. אני גם אוהבת לאהבו ויודעת להתאהב, להביא את זה מעצמי. אני הבת של אבא שלי בדבר הזה."

 

לאיזה סבא וסבתא הפכו האב והאם הרומנטיים האלה?

"אני מאוד אוהבת את הסבא והסבתא שההורים שלי נעשו. הם לא דומים זה לזה. הם גם צעירים. אמא שלי היתה בת 10 כשהיתה בהיריון איתי. באמת, כשאני רואה את עומרי בהופעה של אבא שלי, בשורה הראשונה, אני קולטת איזה מגניב זה. הנכד אשכרה רואה את אבא שלו על הבמה."

 

התכוונת להגיד "את סבא שלו."

"סבא שלו, כן. לראות את סבא שלך על הבמה שעתיים, איזה כיף להם. אבא שלי הרוס מהם. היום אין להם הרבה זמן – יהלי, למשל, יש לו חיים – אבל מדובר בילדים שמרימים לאמא שלי טלפון מהפלאפונים שלהם בזמנם החופשי, כי 'חייבים לדבר עם ליהי."

 

הם קוראים להם ליהי ושלום או סבא וסבתא?

"ליהי זו ליהי. יהלי מתעקש לקרוא לשלום 'סבא' ועומרי קורא לו 'שלום'. אבא שלי ממש התעקש שלא יקראו לו 'סבא', אבל את יהלי לא ממש עניינה הפקודה הזאת, הוא התעלם והמשיך לקרוא לו 'סבא'. גם הם נורא גאים בו." הספר שלי הוא מבחינתי מאוד על אמא שלי, שגידלה אותי רוב השנים," היא אומרת.

 

כלומר, לא תמיד היית אצלה.

"לא, והיום אני מבינה יותר מה עבר עליה כשהחלטתי לגור אצל אבא שלי, ואיך היא שיחררה אותי, ואני בטוחה שהיה לה קשה. זה היה קשור לעובדה שרציתי לחזור לישראל. הייתי בת 12 או 13 וחיינו בארצות-הברית והיא היתה נשואה למישהו שגר שם. היום אני מבינה שבטח היה לה מאוד קשה, אבל היא לא נתנה לי להרגיש את זה אז. אני לא זוכרת שום רגשי אשמה או משהו כזה."

 

ואיך האם בספר קשורה לאמא שלך?

"הניסיונות הכל כך מכל הלב של האם החד-הורית לתת הכל, למלא את כל החוסרים שנוצרים אחרי שהחלטנו לפרק לילדים את המשפחה. הרי גירושים זו החלטה שהיא באמת אגואיסטית. לא משנה כמה תגיד שזה לטובת הילדים, ויכול להיות שאתה גם צודק, אתה משאיר את הילדים במצב שהם די חסרי אונים. המחיר על ההחלטה האגואיסטית הזו שלקחת, להתגרש ולפרק את המבנה הזה, הוא מבחינתי ההבנה שבגלל שעשיתי את זה, נאלצתי לשחרר את הילדים שלי מוקדם יותר. כלומר, בימים שהבנים שלי לא איתי, אני צריכה לשחרר אותם. זה משהו שכל הורה יעבור באיזשהו מקום, אבל בגירושים זה קורה כשהם בני שנה או בני שש, וזה מבחינתי המחיר.

 

"אני מחברת את זה למה שאמא שלי היתה צריכה לעבור ולרצון שלה, כמו שלי, לעשות לילדים טוב. אני מסתכלת על אמא שלי אחורנית באהבה ובחמלה קלה. כן, היא ניסתה נוראה שיהיה לי טוב, ורוב הזמן היא הצליחה, אבל היא גידלה ילדה שמגיל מאוד-מאוד צעיר היתה מאוד עצמאית כי היא שוחררה. גם אבא שלי הוא אבא שיודע לשחרר."

 

לא פחדתי לעבור אליו? הרבה אבות בדור שלנו לא ידעו להכין חביתה.

"כן, אבל אני ידעתי. גדלתי עם הבנה מאוד ברורה בראש שלי. ידעתי שאף פעם לא יהיה גבר שיפרנס אותי, שזה לא יקרה. היה לי משפט שבגיל מאוד צעיר כבר דיקלמתי – אישה צריכה שלושה דברים: ילדים, כסף ורישיון נהיגה. ובאמת, אין גבר במשוואה הזאת. אף פעם לא חשבתי, אולי כי כדלתי עם אמא שלי, שצריך גבר. גבר זה לא הכרח. זה מקסים גבר, אני מאוד-מאוד אוהבת גברים, זה בונוס גדול. אבל זה לא הכרחי."

 

שאלת החשיפה מעסיקה את חנוך מאוד. היא כמובן רוצה שאנשים יידעו שכתב ספר. עדיף גם שיקנו אותו. חנוך לא אוהבת להיכשל. אבל כמו הרבה אמנים, היא היתה מעדיפה לדמיין עולם שבו הקהל והמבקרים מפרידים באופן מולט בין הסיפור האישי ליצירה האמנותית. זאת למרות שגדלה בבית שבו ברור שהאמן לא קיים בנפרד מהתדמית שלו, ולמעשה, שהאמן תמיד חי בשלישיה: האדם, האמן היוצר והפרסונה שלו. ילדיה של חנוך עצמה, לצורך העניין, מלווים אף הם את הראיון הזה, במעין שיקוף של המצב שהיא מתארת ביחס לאביה. מין שושלת של חשיפה, שבה, עד הרגע שתהפוך לאמן בעצמך, אתה אף פעם לא באור, אבל גם לא באמת בצל.

 

"עברתי מטמורפוזה עם להיות 'הבת של', כי יש שתי תופעות – יש את האבא האישי שלי ויש את 'שלום חנוך'. בגלל זה לא היה לי את 'שלום חנוך' שלי, כגבר, כאמן יוצר. ברגע שכן הצלחתי לראות אותו ככה, אז קודם כל גיליתי שהתמזל מזלי ושאני מאוד אוהבת את היוצר הזה ומתחברת לחלק מאוד גדול מהיצירה שלו.

 

"אני מדברת עכשיו כמובן על 'שלום חנוך', לא על אבא שלי – שהוא אבא שלי כל הזמן. חלק מההופעות הכי טובות שראיתי בחיים שלי הן שלו. אם יש לי פתאום חופש מהעבודה ואני רוקדת בבארבי בשתיים בלילה וחוזרת הביתה בארבע בבוקר וזה בעצם ממסיבה שאבא שלי עשה – אני שמחה. זה מזל טוב להתחבר לעבודה של ההורים.

 

"אבא שלי והיצירה שלו היו בלתי נפרדים. זה או עם סיגריה או עם גיטרה. לי בתור ילדה היתה תחושת אחריות גדולה כלפיו. כשהוא היה שר ב'שיר דרך': 'ובדרך למיטה נתפשט', אני הייתי מסמיקה נוראה. זה אבא שלי – ומבחינתי הוא התפשט בפומבי, והייתי מגינה עליו. אמנם הצלחתי להפריד בין היוצר לבין אמא שלי, אבל המחיר היה שלא היה לי 'שלום חנוך' שלי."

 

לפני סיום, חוזרת חנוך על התהייה הפרדוקסלית שלה: "אני לא באמת מבינה למה החיים שלי צריכים לעניין מישהו, ואני לא רוצה להישמע מפונקת, אבל מה, אני אדבר על עצמי? זה נורא לא צנוע. אני הרי לא באה להציל את יערות הגשם."

 

ולה זה כן מעניין את הקוראים, לדעתך?

"כי יש מיתוס, יש שיר, יש שם. רוצים לראות תמונה, איך זה נראה. הרבה אנשים אומרים, "אז את מא-מא-מאיה מהשיר? איזה קטע לראות אותך.' לפעמים זה מביך, לפעמים זה מקסים. אפרופו, את השיר 'מאיה' שמעתי בפעם הראשונה כשהייתי בהיריון. אז פתאום נפתחו אוזניי לשיר בפעם הראשונה והבנתי שהוא עליו ולא עליי, שהשיר הוא על העובדה שאתה יודע שחייך הולכים להשתנות לבלי היכר, שהולכת להיות פה מראה שתשקף לך – אם תרצה או לא תרצה – חלקים שלך לשארית חייך.

 

"והחיבור של המילים עם שיר ששמעתי כל כך הרבה פעמים ועם התחושות של בעיטה פנימית של כף רגלו של כדורגלן העתיד, יהלי קרן, בועטת לי בטחול, ולפני שהבנתי מה קורה, יש לי ילד בן 14 ותוך שש שנים הוא יהיה בן עשרים, ולא יהיה לי דבר מעניין יותר מלשאול אותו עליי – ספר לי עליי, איך הייתי? מה השתנה בי? כשאבא שלי שר את המילים האלו, יש משהו שמבקש מאוד את האישור של הילד: איזה אבא אני? אני בסדר? איך הייתי? וזה משהו שהוא מאוד חשוב גם בספר – הניסיון של ההורה להיות בסדר, לייצר את הכנפיים המושלמות בשביל הילד שלו."

 

 
בניית אתריםבנית אתרים 

 


 © 2008 כל הזכויות שמורות להוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר בע"מ