חפש
לפי שם ספר
לפי שם מחבר
 
 
 
 
ספרות מקורת
תוחלת החיים של אהבה
שם ספר:   תוחלת החיים של אהבה
שם מחבר:   ינץ לוי
מו"ל מקור:   זמורה-ביתן
שנת הוצאה:   יולי 2015
שפת מקור:   עברית
גודל:   13.5*21
מס` עמודים:   400
מחיר:   69
 
"ומאחר שכל מה שכתוב כאן הוא מהחיים, אז אני אומר כבר עכשיו: אני מתכוון לנקוט צד, והצד שאני הולך לנקוט מצדד בחיים. אני בעדם. ומרגע שאמרתי את זה, אני יודע שאני בעד סבל וכאב, משאלות לב, המְתנה, ציפייה, אכזבה, אי־הבנות וכיוצא באלה כל הדברים שאנחנו מנכּים בכל פעם שאנחנו עושים חשבון ובוחרים להוסיף לחיות."
את ההצהרה הזו כותב מיכאל לאחר מותו הידוע מראש של אחיו הגדול. בעקבותיו הוא פורש את סיפורה של משפחתו, על ששת צאצאיה חדי הלשון והדעתניים, שנועדו לגדולות. ועל אחד מהם, שנועד למות. בכנות רגשית בלתי מתפשרת הוא מתחקה אחר הפצעים, הצלקות והנחמות שלו עצמו ושל הקרובים לו ביותר. במהלך הקרב שהם מנהלים נגד המחלה, על החיים ועד המוות, מתעצב כל אחד מהם בדרכים בלתי צפויות, המובילות כולן לאותו רגע בלתי נמנע.
מהי תוחלת החיים של תקווה, כשאתה מגלה שאחיך הגדול נדבק במחלה קטלנית? מהי תוחלת החיים של אהבה בהתמודדות היומיומית עם החידלון האורב? מהי תוחלת החיים של אמנות, המנסה להתמודד עם האמת הגדולה ביותר של הקיום, הלא היא קִצו?
תוחלת החיים של אהבה הוא רומן המתרחש בתחילת שנות ה-90', מבוסס על סיפור אמיתי ומבליע הומור שחור ותובנות נועזות מאחורי ישירות כובשת. זוהי יצירה רבת עוצמה, מעשה ספרותי מורכב של יוצר המטפל באצבעות מיומנות ורגישות בחומרי נפץ אמנותיים ואוטוביוגרפיים.
תוחלת החיים של אהבה הוא ספרו השלישי למבוגרים של
ינץ לוי, מחבר סדרת רבי־המכר עטורת השבחים לילדים,
הרפתקאות דוד אריה.

ינץ לוי הוא סופר למבוגרים ולילדים, תסריטאי, מנחה טלוויזיה, עיתונאי, עורך, מרצה ומורה, זוכה פרס הספריות הציבוריות לשנת 2010.
מספריו: סיפורים מי תהום (2001), הימאליה בשר ודם (2005), סדרת הרפתקאות דוד אריה, סיפורי איש היער (2010), המורה דרורה לא מפלצת (2014).

״היינו משחקים בקאובויים ואינדיאנים. היה ידוע שכשקאובוי נהרג, הוא תופס את הבטן, נאנק, קורס על הברכיים, מתמוטט מטה ונופל קדימה. אינדיאני, לעומת זאת, נהרג בדרך שונה לגמרי: הוא פורש את ידיו לצדדים וצונח אחורה ומת על הגב כשרגליו מפושקות. אני חושב שזאת היתה הסיבה העיקרית לכך שתמיד העדפתי להיות אינדיאני. לפרוש את הגוף, להישכב על הגב. זה היה שלֵו יותר.
נזכרתי בפעם אחת שישבתי בשירותים — זה קרה כנראה לקראת פורים — לביא דיבר אלי מבעד לדלת. הייתי אז עוד ילד מאוד קטן שעוד לא זכה להיות לא אינדיאני ולא קאובוי כמו שצריך. ישבתי על האסלה, ולביא אמר לי מעבר לדלת, ׳יש לי סכין!׳
׳שקית?׳ שאלתי.
׳סכין! הביאו לנו. יש אחת גם בשבילך.׳
׳שקית?׳
׳לא שקית! סכין!׳
עד שיצאתי החוצה, לא הצלחתי להבין על מה אחי מדבר. כשיצאתי מהשירותים, לביא החזיק את הסכין כאילו היא תקועה בבטנו ומת כמו קאובוי (אנקה, קריסה וכו').
׳מיכאל, אני מת. נדקרתי מסכין. תקרא לאימא!׳ אמר ומבט ריק עלה על פניו.
זה נראה אמין מאוד וצווחתי, ׳אימא! לביא נדקר! הוא מת!׳
אמנו לא הספיקה להגיע אל המסדרון, ולביא כבר צחק וליגלג עלי וטען שאני ילד קטן ואיך האמנתי לזה שהוא מת. הוא הראה לי שמדובר בסכין מפלסטיק גמיש שלא יכולה לחתוך.
נעלבתי. חשבתי שאחי מרושע. איך הוא מעז לעשות את עצמו מת ולהבהיל אותי ככה? השתדלתי להמשיך ולכעוס עליו, אך לבסוף גם הכעס הזה פג ונשכח.״

 

תוחלת החיים של אהבה / ינץ לוי by כנרת זמורה ביתן

בניית אתריםבנית אתרים 

 


 © 2008 כל הזכויות שמורות להוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר בע"מ