חפש
לפי שם ספר
לפי שם מחבר
 
 
 
 
ארכיון החדשות5.2009
ראיון עם עפרה אליגון, תלמה אליגון רוז ואביגיל רוז / מאת דינה חלוץ

ראיון עם עפרה אליגון, תלמה אליגון רוז ואביגיל רוז / מאת דינה חלוץ

פורסם במגזין 'לאישה' ב- 11.5.09

 

"שלושה דורות מילה שלהן"

 

עפרה אליגון היתה עיתונאית בכירה. בתה, תלמה אליגון-רוז, היא תמלילנית, מלחינה, סופרת ומחזאית. הנכדה, אביגיל רוז, כבר סומנה כזמרת-יוצרת מבטיחה. עם צאת הספר "כשאבא ואמא היו ילדים", שכתבה הסבתא עפרה, כינסנו אותן בדחיפות לשיחה משפחתית על כתיבה, אהבה ואיך שיר נולד

 

תלמה אליגון-רוז היא אישה ישירה, שופעת ביטחון עצמי ומוקפת חברים, שניכר עליה שהיא אוהבת את עצמה ואת העולם. הרבה זמן לא ראיתי אישה כל כך שמחה בחלקה. כשפוגשים את אמא שלה, הסופרת והעיתונאית עפרה אליגון, קל להבין מאיפה מגיעה השמחה המתפרצת שלה. דווקא בתה, הזמרת והיוצרת הבועטת אביגיל רוז, זו שנולדה אל תוך כל האושר הזה, משדרת מלנכוליה, שמתבטאת בעיקר בשירים שלה. וכך, בעוד אמה כתבה את "איזה יום שמח לי היום", חרזה הבת בשירה את המילים הבאות: "זאת מלחמה יומיומית/ לקום מהמיטה, לאהוב את עצמך/ יהיה לי איש מלבדי/ שיגיד לי מילה טובה, שיאמר שאני יפה".

אז מה השתבש, אני שואלת את שלושת הדורות לבית אליגון-רוז, ואביגיל ממהרת לנדב תובנה: "הן אסירות תודה על מה שיש פה, ואני לא. הדור של סבתא שלי בנה את המדינה והדור של אמא שלי עוד התרגש מזה שיש מדינה. הדור שלי כבר לא מתרגש מכלום. הייתי רוצה להיות כמו סבתא, להיות בנוער ה'הגנה', לעשות משהו מועיל. בתקופה שלה היה אקשן, אבל הם כבר עשו הכול והיום זה פחות מגניב. בקיצור, אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי".

 

רק עוד עוגייה אחת

 

לאחרונה ראה אור ספרה של עפרה אליגון, "כשאמא ואבא היו ילדים", שיצא בהוצאת "כנרת", בית ההוצאה לאור של בתה תלמה. הספר כולל אסופת סיפורים שכתבה במהלך השנים וחלקם פורסמו בעיתונות. הסיפורים, רובם אוטוביוגרפיים, כתובים בשפה שכמעט ונשתכחה, גבוהה ומליצית לפרקים, והם מעין מסע בזמן לימים שבהם הלידה היתה לידה ובגרוש היה חור. הספר משרטט בחיבה ובחום את חייהם של הילדים שגדלו עם המדינה, ומספק הזדמנות לדור המייסדים לספר לדור הצעיר על ילדותו שלו.

אחד הסיפורים היותר מרגשים בספר נקרא "טעם גנוב", ובו מביאה עפרה אליגון סיפור אמיתי מילדותה, שאירע עת אימצו הוריה לביתם את העלמה ריגר, פליטה שהגיעה מהשואה. הצעירה היקית הביאה איתה משם קופסת עוגיות דניות, ובאחת ההזדמנויות כיבדה את עפרה הקטנה בעוגייה, בטעם שמעולם לא חוותה כמוהו. לאחר מכן הונחה קופסת העוגיות על אדן החלון וחיכתה להזדמנות החגיגית הבאה, אבל חייה של הילדה, שזכר הטעם המכושף לא מש מפיה, השתבשו. כול מה שהיא חשבה עליו היה קופסת העוגיות, וכך, מדי לילה, היא נהגה לקחת "רק עוגייה אחת, אף אחד לא ירגיש", ואת הסוף אתם יכולים לנחש לבד. "היינו בארץ די מורעבים לדברים טובים", היא מתנצלת בדיעבד.

עפרה, למה החלטת דווקא עכשיו להוציא את הספר?

"דיברתי עם החתן שלי, שיש לו הוצאת ספרים, ואמרתי לו: 'בוא תראה את החומר, מה אתה אומר?' והוא אמר: 'צריך להדפיס את זה. את לא רוצה שהנכדים שלך יידעו מה עברת?'"

היא נולדה בפולין, וכשהיתה "בסביבות שמונה" עלו הוריה לארץ והתיישבו בשכונת פלורנטין בתל אביב. אמה, לאה פינגלבר, היתה קבלנית הבניין הראשונה בתל אביב. "זה אבא שהיה קבלן בניין, אבל אמא גנבה לו מהר מאוד את המקצוע. הם בנו יחד הרבה בתים".

את הקריירה המפוארת שלה החלה דווקא במכתב תלונה. "כתבתי לעיתון 'דבר לילדים' שלא מתייחסים פה יפה לילדים. הבאתי כדוגמה סיפור שקרה עם ירקן שקנה מילדים פח מלא תות שחור ולא שילם להם כראוי. מדי שבוע עקבתי כדי לוודא שמפרסמים את המכתב, ולהפתעתי, במקום לפרסם אותו במדור מכתבים למערכת, פרסמו את הדברים שכתבתי כסיפור במדור הספרותי. אז הבנתי שיש בי איזה כישרון".

 

כתבת צבאית בשליחות עצמית

 

במשך השנים ערכה עפרה אליגון את "דבר הפועלת", היתה כתבת ב"דבר" ושימשה ככתבת בכירה ב"מעריב" במשך 25 שנה. היא היתה מכתבות האופנה הראשונות בארץ, וכשפרצה מלחמת יום כיפור לא היססה לצאת לחזית ולהביא משם סיפורי צבע על הלוחמים.

"אני הייתי כתבת צבאית בשליחות עצמית", היא מספרת. "עשיתי, לצערי, את כל המלחמות, כמו חברתי יפה ירקוני. אני זוכרת שיום אחד הגיעה קבוצה של יהודים צרפתים שבאו לעזור לצבא בזמן המלחמה. הם הביאו מעבדות שיניים ניידות לחיילים, וכששמעתי שהם יוצאים לשטח עם המעבדות, מיד לקחתי איתם טרמפ. ככה הגעתי לכל מקום. עד החווה הסינית הגעתי. כתבתי על טקס העלאה בדרגה לבחור בשם אלי, שהיה טר"ש ונתנו לו רב סרן. כל כך הרבה דרגות הוא קיבל שם, מפני שהוא ניהל איזה מבצע מאוד אמיץ וניצח. זה היה אלי הורוביץ, הבעלים של חברת 'טבע'".

במסגרת עבודתה היא ראיינה את האנשים החשובים ביותר באותה עת: יצחק רבין, לוי אשכול, פנחס ספיר, חנה רובינא, המחזאי ארתור מילר, הפסנתרן והמנצח ארתור רובינשטיין וחתן פרס נובל לספרות יצחק בשביס זינגר. "כל מי שראיינתי הוא כבר ז"ל", היא אומרת בהשלמה. "יום אחד הוזמנתי לבית הנשיא, לראיין את רחל ינאית בן צבי. התלבשתי לכבודה במעיל טפטה ונעליים וגרביים, והיה זה יום חמסין. אני נכנסת אליה נוטפת סיעה, מתקרבת לאט לאט על העקבים לכיסא המלכות, והיא פתאום אומרת: 'אולי את רוצה לעשות מקלחת?'".

היא כתבה טור שבועי בשם "בינינו", שהתחיל ב"דבר" ועבר ל"מעריב", ובו פרסמה את הגיגיה ומסקנותיה על האירועים. "אני המצאתי את הניו ג'ורנליזם", היא מתמוגגת. "היום כולם כותבים ככה, אבל אז לא היה נהוג לכתוב כתיבה אישית וסובייקטיבית. הייתי כותבת סיפור ומשתדלת שהוא יתאים לתקופה או למציאות שהיתה".

היא היתה עיתונאית כל כך חשובה באותן שנים, שיום אחד הגיעה לארץ סופרת ברזילאית ידועה וביקשה לראיין אותה.

"נורא התרגשתי. עשיתי תסרוקת, קניתי לי בגדים יפים, והלכתי להתראיין אצל הסופרת הכי גדולה של ברזיל. כשהגעתי, מצאתי אותה ישנה בלובי של המלון. הערתי אותה, והיא אמרה: 'לפני שאני אשאל שאלות, אני אציג את עצמי'. היא התחילה להציג את עצמה בשעה ארבע, ובשמונה אני התעוררתי בפעם השנייה והיא עדיין הציגה את עצמה. אחר כך היא כתבה שראיון כזה נהדר כמו שהיה לה איתי, מעולם לא היה לה. ואני בכלל לא הוצאתי הגה".

 

בשביל מה לגלות את הגיל

 

את אליק אליגון, בעלה ואבי שני ילדיה, גיורא ותלמה, הכירה בנוער ה"הגנה" בגיל 13. "הוא היה המפקד שלי", היא מספרת. לימים הפך לבעל משרד מדידות גדול ברחוב נחלת בנימין. הנישואים נקטעו באבם בעקבות מותו של אליק מהתקף לב בביתו. הוא מת בזרועותיה של בתו תלמה, שהיתה אז בת 17, בעוד אשתו נסעה לראיין את הארכיבישוף מקאריוס בקפריסין.

"בסביבות גיל חמישים" היא נישאה שנית ליאיר וובמן, אחד הקבלנים הגדולים בצפון הארץ. בתקופת נישואיה הורידה הילוך בקריירה ("הוא היה אדם הכי חשוב והכי עשיר בטבריה ולא התאים שאני אמשיך לכתוב בעיתון"), עזבה לראשונה בחייה את תתל אביב ועברה לגור בטבריה. הנישואים לא החזיקו מעמד ולאחר כמה שנים התגרשה.

תלמה: "אנחנו עוד חלמנו וכתבנו על רומנטיקה. הבת שלי כבר כותבת: 'אני רוצה אהבה/ לא כל כך טובה/ שלא יהיה נחמד/ שרק יהיה ליד. זה ההבדל בין הדורות".

בשלב זה הסבתא מזהה את המילים ופוצחת בשירה אדירה של השיר "ואולי אני חולמת" מהדיסק הראשון והמצליח של נכדתה. כשאני שואלת אותה לגילה, אני נתקלת בחומה בצורה עם מערך הגנה חוצה דורות.

"זה אחד הדברים הלא נעימים ששואלים אותי", מתחילה הסבתא. "אם אין לי ברירה אני מספרת בסוד, אבל אחר כך אני מתחרטת. אני לא מגלה את גילי מפני שאני מכירה את טבע האדם. אני לא רוצה שידחקו אותי לשוליים".

למה לשוליים?

"תראי, אני עוד פעילה, אני יו"ר הקרן לעידוד לימוד ומחקר היידיש, ולכן זה לא נוח לי שיבואו אליי סטודנטים ואני כבר כאילו מעבר. אני רואה בכתבות שכתבתי פעם, שהלכתי לראיין זקן בן 65. השתמשתי הרבה במילים ישיש וקשיש. לא רוצה שזה מה שיגידו עליי".

אביגיל: "גם אני לא אומרת בת כמה אני. כששואלים אותי בת כמה אמא שלי, אני אומרת שאסור לי לגלות".

תלמה: "מה כל כך משמח ביום הולדת? שעברה עוד שנה?"

עפרה: "אני באמת תוהה למה נשים נמנעות מלומר את גילן. גם אמא שלי לא גילתה. בכל שנה היא היתה נעשית יותר צעירה בשנה, ואז אבא שלי היה נהיה מבוגר בשנתיים. יש לי חברה פעילה מאוד שהגיעה לגיל שבעים. הבנות שלה צלצלו אליי ואמרו שהן עושות לה יום הולדת הפתעה. אמרתי: 'אתן בטוחות? אולי זה לא טוב שיידעו את הגיל שלה?'. הן לא שמעו בקולי. באנו כולנו לשם, והיא לא רצתה להיכנס. היא כמעט מתה שם".

 

האמא של החתול שמיל

 

גם בתה, תלמה אליגון-רוז, ממאנת בכל תקוף להסגיר את גילה. היא סופרת, מחזאית, תסריטאית, תמלילנית ומלחינה, שמופיעה עם שיריה ופעילה בתחום הזמר העברי. היא כתבה עשרות שירים שהיו לקלאסיקות, ביניהם: "יונה עם עלה של זית", "ילדונת", "תחתונים וגופיות", "דרך ארוכה", "גשם בעיתו", "שלוש אהבותיי", "לילה לילה לי", "אל תשטה באהבה", "איפה את אהובה", ויצרה את סדרות הטלוויזיה המיתולוגיות "הצריף של תמרי", "החתול שמיל", ו"ראש כרוב", שאת שירי הפתיח שלהן, שגם אותם כתבה, כולם יודעים לזמר עד היום.

במסגרת האפיזודה הפוליטית בחייה היא היתה בין מקימי תנועת "שלום עכשיו", שם הכירה את בעלה, יורם רוז, אדריכל במקצועו. זמן קצר לאחר נישואיהם הקימו השניים את בית ההוצאה לאור "כנרת", שנקרא כם משום שאמה התגוררה באותה תקופה על שפת הכנרת. לשניים שלושה ילדים: איתמר (29), קולנוען ומשפטן, דניאל (26), סטודנט לכלכלה וחשבונאות, ואביגיל, זמרת ויוצרת.

"אמא שלי בעצם הביאה להקמת ההוצאה", אומרת תלמה. "רציתי להוציא לאור את 'הצריף של תמרי', וכשאמא שמעה את הרעיון, היא שאלה: 'למה שלא תוציאו לבד?".

ככה נולדה האימפריה שכוללת היום את הוצאת "כנרת-זמורה ביתן-דביר" ושותפות ברשת המצליחה "צומת ספרים". כמו"לית היא יזמה וערכה את האנתולוגיות הקלאסיות "מאה שירים ראשונים", "מאה סיפורים ראשונים" ו-1000 זמר ועוד זמר", וכן שורה של ספרים המנציחים את התרבות העברית המתחדשת, ביניהם "לטייל עם התנ"ך", "ארץ נולדת", "עכשיו שרים" ורבים נוספים.

השיר "לאבא שלי", שהוא שיר ילדים פופולרי, היה השיר הראשון שכתה, שהיה מעין הספד לאביה שנפטר לפתע. זו היתה דרכה להתמודד עם הטראומה.

"התעוררתי בלילה ושמעתי אותו מחרחר. רצתי לחדר השינה ודחפתי לו כדור לפה. לא הבנתי שהוא כבר מת. רצתי לקרוא לשכנים, וככה, במדרגות, צעקתי לאלוהים שיעזור לי. שנה אחרי שהוא נפטר עוד הייתי מתעוררת בלילות, כל לילה חזר הסיוט שהוא נופל לבור ושאני לא מצליחה להציל אותו.

"אחרי שאבא נפטר לקחתי אוטובוס ונסעתי לדודה לשי, להודיע לה. אחר כך הלכתי לעוד דוד, ואני זוכרת שהוא הגיעה ולקח כסף לאמבולנס מהכיס של אבא שלי. אני לא אשכח את זה בחיים. זה גמר אותי. בכלל, היו שם דברים מכוערים מאוד. דודים שלי הגיעו והתחילו לקחת דברים מהבית ואני ואחי היינו בהלם".

עפרה: "גיורא, הבן שלי, לא מדבר עם הדודים האלה עד היום. אבל לא צריך לזכור כל כך הרבה. צריך לסלוח".

תלמה: "יכולתי לצאת מזה בלי אמון באף אחד, אבל בחרתי לשכוח ולהמשיך להאמין באנשים. אז לפעמים אני נפגעת, אבל זה שווה לי. עדיף לי ככה מאשר להיות חשדנית כל הזמן".

 

כוכבת על ושר בלי תיק

 

איך נולד השיר "לאבא שלי"?

תלמה: "כמה חודשים אחרי מותו של אבא הלכתי לתחנת האוטובוס, ותוך כדי הליכה השורות התחילו להתנגן לי בראש: 'ורק בגללי הוא האבא שלי, הבטיח הוא לי שהוא רק שלי'. שום דבר לא היה במודע. בכל צעד קפצה לי עוד שורה, אז חזרתי הביתה וכתבתי מהר את כל המילים לפני שהן יברחו. אמא שלי הביאה את השיר לחברתה הטובה יפה ירקוני כדי להשוויץ, ויפה, שראתה שזה שיר חזק, מסרה אותו להלחנה לנמרוד טנא. וככה הוא הפך לקלאסיקה. אני קראתי לזה 'שיר מתחפש', כי זה כאילו שיר ילדים אבל זה לא. השיר עזר לי להתמודד בצורה עקיפה עם הטראומה".

מה התכונה הכי חזקה שיש לאמא שלך?

"הכוח שלה. חשבתי שאמא שלי היא כל יכולה. באתי אליה בטענות ובדרישות שאי אפשר לתאר, ולא הייתי מוכנה לקבל לא. הייתי בטוחה שכל דבר אמא שלי יכולה לסדר. היא באמת סידרה המון דברים להמון אנשים. ממנה ירשתי את האמונה שאם אתה רוצה לסדר משהו למישהו, אתה יכול".

עפרה: "היא הקימה את 'שלום עכשיו'. זאת ההוכחה לכך שהיא מאמינה שאת הכול אפשר לסדר, אם רוצים מספיק".

עד כדי כך, שבגיל די מופלג, שלא נסגיר אותו, הלכת ללמוד ב"רימון".

תלמה: "כשהתחלתי לכתוב מוזיקה, ראיתי שאני נתקעת עם ההרמוניות. פניתי ליהודה עדר, שאותו הכרתי כשעבדתי כמפיקה בחברת 'סי-בי-אס', וביקשתי שימליץ לי על מישהו שילמד אותי. הוא אמר לי: 'למה שלא תבואי לרימון? יש שם המון אנשים בגילך'. באמת היו שם המון אנשים בגילי. בחדר המורים.

"אבל אני שמחה שהלכתי לשם, מפני שהמסגרת חייבה אותי לכתוב ולשיר. גיליתי שאין לי פחד במה, הלכתי לשיר במקהלה קלאסית, והקמתי את להקת 'הימים זורמים' עם עינת שרוף ותמיר הרפז".

מה את עושה חוץ מלשיר ולכתוב שירים?

"אני עובדת בהוצאה לאור".

מה התפקיד שלך שם?

"אני כוכבת על. אין לי תפקיד מוגדר. אני כמו שר בלי תיק. ב'כנרת' הייתי עושה הכול, אבל מאז האיחוד, האחריות חתה. אני אוהבת מאוד לתת שמות, 'צומת ספרים' זה שם שלי".

מה צריך לעשות בשביל זכות בהזמנה לערבי השירה בציבור המיתולוגיים שאת עורכת בביתך בגני יהודה?

"לא צריך לעשות הרבה, רק צריך לדעת לשיר ולאהוב את זה. אנחנו מארגנים ערבים כאלה כמה פעמים בשנה".

אביגיל: "חברי הילדות שלי נורא אוהבים את זה, אבל התל אביבים ממש לא. פוזה, אלא מה. בפעם האחרונה היו אצלי חברים וישבתי איתם בגינה כאילו זה לא מעניין אותי, אבל איך שהם הלכו הצטרפתי מיד לשירה. משהו קסום קורה שם. שמח נורא".

 

לא רוצה לדבר על הצבא

 

"אביגילי רוז (23) אולי אוהבת את שירי ארץ ישראל הישנים והשמחים, אבל שיריה כבר שייכים לז'אנר "ארץ ישראל החדשה והעצובה".

"אף אחד כבר לא כותב כמו פעם, זה ישן ומיושן", היא מסבירה. "פעם כל השירים היו 'איזה יופי', איזה קסם', כולם שמחו לגור ה, חשבו שיהיה טוב. יש משהו מאוד יפה בשירים של אמא שלי. אני מאוד אוהבת את השירים שלה, אבל יש פה כבר משהו חדש".

אחד השירים הראשונים ששחררה לרדיו היה "אלוהים תעזור לי", שבה קוננה על מר גורלה כמי שנולדה עם כפית של כסף בפה, למשפחה עשירה ותומכת. "אלוהים תעזור לי כי לא באתי מהתחתית/ אלוהים תעזור לי, רוצה להיות מעתלית/ אני צריכה את עזרתך כי אין לי מזל/ אני במצוקה כי אין לי רקע קשה בכלל... אז זה מה שצריך בשביל להצליח פה, אבא מכה, אמא שיכורה ואח מתאבד?

"האמת, ואני אגיד את זה בפעם הראשונה לאומה, השיר הזה נכתב עם אמא שלי. ישבנו בבית קפה בגני יהודה, למדנו יחד לבגרות כלשהי, וכתבתנו את השיר הזה. צחקנו כמו משוגעות. זה היה בדיוק בתקופה של 'כוכב נולד', שכל אחד היה צריך פתאום איזה סיפור בשביל שיסמסו לו. צחקנו איזה עולם מטומטם, ומזה יצא השיר הזה. אני עומדת מאחוריו, ועם השנים אני יותר ויותר מבינה אותו, אם כי קיבלתי כמה מכתבים לא נעימים בגללו".

בטח מתושבי עתלית.

"כן, אבל השבוע פגשתי מישהי מעתלית ועשיתי איתה סולחה. רציתי להגיד בשיר הזה משהו חברתי, למה רק מי שהוא לכאורה סינדרלה יכול להצליח ב'כוכב נולד'. מבחינתי, זה להתעניין בטפל".

אז זה בעצם שיר מחאה.

"כן, בפירוש. יש לי ביקורת חברתית על התופעה הזו. אני אמנם כבר לא שרה את השיר הזה בהופעות, כי לא נעים לי כל כך ואני לא רוצה לפגוע באנשים. כשאהיה בקיסריה אני אשיר אותו, אבל היום, לשיר מול שלושים איש שיר כזה, זה לא לעניין".

אמא שלך עוזרת לך בקריירה?

"אמא שלי דואגת לכל שורה בשיר שלי, מייעצת ומתקנת, אבל לפעמים היא מתקנת יותר מדי, אז אני כבר לא נותנת לה. יום אחד נתתי לה שיר שהיתה לי בו בעיה עם שורה אחת, והיא החזירה לי את הדף עם כל השורות מחוקות. היא פשוט כתבה לי שיר חדש ואמרה: 'זה יותר טוב'".

עפרה: "בפעם הראשונה שראיתי את אביגיל מופיעה זה הי בתחרות ב'רימון'. נהניתי מאוד. בהופעות אחרי זה ראיתי שהיא איבדה קצת את הפראות שהיתה לה. אז היא היתה משוחררת, אבל היה שם מישהו שלא רצה לתת לה את הפרס הראשון".

תלמה: "הגיע לה, זה בטוח".

אביגיל: "היום לא הייתי הולכת לתחרות שירה. זה טיפשי. אחי, איתמר, אמר שאי אפשר להחליט מי שר הכי יפה, כמו שאי אפשר להחליט איזה פרח הכי יפה".

למה לא התגייסת לצבא?

"אני לא רוצה לדבר על הצבא. השתחררתי בגלל בעיות בריאות. אני לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד, אם כי מבאס אותי ומכעיס אותי כל העליהום הזה על אלה שלא עשו צבא. יש אנשים שלא יכולים להיות בצבא, ואם הם יהיו בצבא הם יתאבדו".

מה התבונה הכי חזקה שיש לך, שקשורה לאמא שלך?

"הרגע שבו קלטתי שחוץ מזה שהיא אמא היא גם בנאדם. פתאום הבנתי שיש לה רצונות משלה ואישיות משלה, וזה היה מרגש. ברגע שהתחלתי להבין את זה, הפכנו לחברות טובות".

שמתי לב שעל הקרסול שלך מקועקע השם חגית. את רוצה לדבר על זה?

"חברה טובה. אבל לא בקטע לסבי. זאת שטות, טעות שעשיתי בגיל 18, לא יודעת מה עבר לי בראש. אני הולכת להסיר את זה בלייזר. זה לא כיף שכולם שואלים אותי על כך".

יש לך חבר?

"היה לי מישהו מהלהקה שלי. שנה. זה נגמר ממש לאחרונה. פרידה קשה. עד כדי כך, שהיתה לנו הופעה וביטלתי אותה, לא הייתי מסוגלת".

 

אפילוג

 

שלוש הנשים לבית אליגון-רוז מתייצבות מחויכות מול המצלמה. "איזה יום כיף סידרתם לנו", מתמוגגת עפרה ולוחשת משהו על אוזנה של אביגיל, לא לפני שהיא מדביקה ללחייה שתי נשיקות מצלצלות. "היא אמרה לי שאת מוצאת חן בעיניה", מסגירה אביגיל, והסבתא צוהלת: "חשבתי שאולי ניפגש גם מחר".

בניית אתריםבנית אתרים 

 


 © 2008 כל הזכויות שמורות להוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר בע"מ