חפש
לפי שם ספר
לפי שם מחבר
 
 
 
 
ארכיון החדשות5.2009
אילת נגב בראיון עם אמילי עמרוסי

תריס - ראיון עם אמילי עמרוסי מאת אילת נגב

פורסם בידיעות אחרונות, 7 ימים, 1.5.2009

 

לא עוצרת בכתום

 

אם תשאלו את אמילי עמרוסי, דוברת יש"ע בהתנתקות, יש כאן שני עמים: המתנחלים, והשאר. בספר חדש שכתבה היא מנסה להילחם בדימוי המתנחלת עם העוזי על הכתף, אבל מודה גם ברגשי הנחיתות שלא מרפים מהמגזר, מול תל אביב.

 

אמילי עמרוסי קולטת כנראה את שמץ ההפתעה במבטי הסוקר אותה לכל אורכה, עולה מנעלי העקב האדומות שלה החובקות רגליים עירומות, אל מכנסי הטייטס שמעליהם מתוחה שמלה הדוקה, השרוולים המכסים רק את הכתפיים, העגילים המשתלשלים שצבעם תואם לצבע מטפחת הראש שלה, הקשורה כך שתסרוקתה המעוצבת תגיח החוצה, עיניה כבר מוקפות קו שחור דק ושפתיה משוחות בשפתון אדום. הדבר היחיד בתלבושתה שמזכיר את ימי היותה דוברת מועצת יש"ע בתקופת ההתנתקות הוא תיק העור הכתום.

עמרוסי ממש לא דומה למוריה סרק של אורנה בנאי או לנחמה ב-יפונה של יעל לבנטל – הדמויות הנלעגות של המתנחלת מ"ארץ נהדרת" או מ"אחורי החדשות". "רוב המנתחלות שאני מכירה הן יפהפיות, מדהימות, מטפחות את עצמן ורוצות להיות אופנתיות בגבולות ההלכה, והן מתאמצות אפילו יותר מחילוניות, כי כשאת בג'ינס ובטי-שירט תמיד תיראי טוב", אומרת עמרוסי, 30, ומביטה בג'ינס שלי. "אנחנו מחליפות מידע על המבצעים בקסטרו ובזארה ויושבות באותם בתי קפה כמוך. נתקלתי רק במתנחלת אחת שנראית כמו בסאטירה, אבל זו הדמות שאתם בוחרים תמיד להראות. יש לזה מטרה: כי אם אני שונה, מלוכלכת, מוזנחת, מוזרה, מדברת בפסוקים מהתנ"ך, אז מכאן קצרה הדרך לדה-לגיטימציה ולדמוניזציה. כך עשו לנו לפני הגירוש. הכשירו את השטח כדי שניראה אלימים, פרטיזים, חיות, לא בני אדם. כשאתה אחר, אפשר לבצע נגדך פשעים ולשכוח מזכויות האזח שלך. את האף הארוך של היהודי מהקריקטורות החליפו במטפחת מלוכלכת, בחצאי מלאה נזלת מהילדים שנצמדים אליה ובעוזי על הכתף".

ואף שהיא נזהרת שלא להוציא מפיה את המילים "אנטישמיות", "דר שטירמר" ו"נאצים", אי אפשר לטעות בכוונתה.

 

וכמו המתנחלת מהסאטירה, את אוהבת לקפץ על הגבעות ולחבוק את רגבי האדמה?

"כשאני יוצאת מפתח הקרווילה שלי", אומרת עמרוסי, תושבת טלמון שבחבל בנימין, "אני רואה את דוד המלך הולך יחף בין העצים. חבל הארץ שבו אני גרה הוא בראשיתי ויפהפה, כמו שהיה לפני 2,000 ו-3,000 שנה. אני מאמינה שהאדמה אומרת לי, 'סוף-סוף באתם'. אנחנו יודעים שהחשמונאים התחבאו בנקיקים החצובים בסלע, ושהגפנים שהובאו לבית המקדש על ידי הכוהנים תושבי גופנה הסמוכה, צמחו על אותה אדמה, באותה זווית ותחת אותן קרני שמש. תראי את חגיגות המאה לתל אביב, כמה אתם נהנים מזה שאין שם אבנים קדושות ואין הדים מן העבר שמעיקים ומציקים. מי ששמח לחיות בעיר בת מאה שנה, לא רוצה שקברים ידברו אליו ושהאדמה תדבר אליו. חלק גדול מהשנאה שמופנית נגדנו היא בגלל שאנחנו מזכירים לכם משהו שאתם לא רוצים להיזכר בו. זה שורש הוויכוח בינינו. כי אם אין לי מה לעשות בשומרון, בחברון ובקבר יוסף, באמת שאין לי תשובה טובה מה יש לנו לעשות בחולון ובמצפה-רמון. אפשר היה ללכת לאוגנדה".

 

יש גם מתנחלות רזות

 

ספרה החדש, "תריס", שרואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן, עוסק בתריס הזה, שמפריד בין ה"אנחנו" ל"אתם". הגיבורה, נעמה בת ה-30, צלמת במקצועה, היא בת דמותה של עמרוסי העיתונאית ומתגוררת ביישוב דתי הדומה מאוד לטלמון: בן כמאתיים משפחות, שרוב תושביו בעלי מקצועות חופשיים ועובדים בחוץ. עמרוסי, אם לשניים, בן ארבעה ובן שנתיים, משרטטת חיים שמשלבים ולדנות וקריירה ולחץ סביבתי והצצה לתוך צלחתו של האחר, כמו גם אכפתיות ומעורבות גדולה. מקום שבו משפחה עם ילד אחד או שניים – אף פעם לא מבחירה, אלא בגלל בעיות פוריות – נחשבת דחויה ושולית. עמרוסי אף מצאה לנכון לפרסם ביישוב מכתב התנצלות לחברים, שבו הסבירה כי, "אני ובעלי ובניי רואים בטלמון את ביתנו היחיד. לא כעיתונאי זר באתי אל הכתיבה, לא כאנתרופולוג מרוחק ונישא, אלא כבשר מבשרכם. עליכם כתבתי, עלינו כתבתי, עליי... יש לנו עוד שנים ארוכות לחיות יחד, אני ואתם, לסלוח ולאהוב".

 

על מה בדיוק יש לך להתנצל?

"ביקשתי סליחה על שבמשך שנה וחצי הסתובבתי ביישוב כגנבת, עם פנקס ועט, לקחתי פיסות חיים, אנקדוטות, ויכוחים, דמעות, ועשיתי בהם כבתוך שלי. אפילו משפט מתוך הספר גנבתי. כל תושב טלפון שיקרא בספר על הרכילאית של היישוב – ובכל יישוב יש כזו – או את המילים 'אישה רחבת ירכיים', מיד יזדעק, הרי שי אצלנו גם נשים רזות. אם יש לי ביקורת על המגזר שלנו, היא שיש לו רגישות מופרזת לביקורת פנימית, והמון רגשי נחיתות. כל מתנחלת שמגיעה לתל אביב מרגישה לא אופנתית. אפילו אני, כשאני בסופרמרקט בעיר ורואה אישה דתייה שאני לא מכירה, עם ילד צורח, בלב אני אומרת לה, תשתיקי אותו כבר! שיהיה פה שקט! שיראו שאנחנו מנומסים ולא מפריעים! אנחנו היהודים של היהודים, אנחנו מרגישים שאנחנו נתעבים, מקשרים אותנו לחישובים כלכליים, כמו כמה עלה הכיבוש וכמה עולה להחזיק אותנו. בגללנו יש ירידות בבורסה והעולם לא אוהב אותנו ואובמה יושב לנו על הווריד ובגללנו אחמדינג'ד מאיים על ישראלי. כאילו שאם לא היו התנחלויות, היינו שווייץ של המזרח התיכון".

עמרוסי טוענת שרצתה להרים מסך ולהראות את חייהם של המתנחלים, בלי להצטדק לשבור חומות של סטיגמה ודעות קדומות. היא גרה עשרים דקות ממודיעין ו-45 דקות מתל אביבי, אבל מרגישה שהיא "יותר פריפריה מקריית-שמונה. אני יודעת איזה שיר הכי מושמע בגלגל"צ וכמה עולה כרטיס טיסה לטורקיה, אבל אתם לא יודעים עליי כלום".

אפילו שאלה פשוטה כמו תאריך לידתה גוררת נאום אידיאולוגי: "מי שנולד, כמוני, ב-8 באפריל 1979, שבועיים אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים ושבועיים לפני שהחלו בפינוי יהודים מסיני, לומד דבר אחד על העולם: מי שעושה שלום – מפנה יהודים. אם אנחנו מגישים יד לשלום, על היד הזו צריכים להיות יישובים, כמו תשורה. למה שאסכים לקבל שלום ממי שדורש ממני יישובים?"

 

אמילי מקביל

 

הוריה היו חילוניים, בני משפחות החיות בארץ 14 ו-12 דורות. בתחילת שנות השמונים, בעת בניית קיר בחצר ביתם בשכונת גבעת המבתר בירושלים, גילה אביה, רפאל דילהרוזה, אחוזת קבר מפוארת בת שני חדרים מתקופת בית שני. לצדם התגלתה כתובת בכתב עברי עתיק המעידה שהנקברים הם המלך האחרון לבית חשמונאי, אנטיגונוס בן אריסטובלוס, ואחד הכוהנים האחרונים ששירתו בבית המקדש ערב החורבן, ושמו אבה הכהן. בעקבות גילוי הקבר, המושך אליו היום מבקרים רבים, החלו הוריה לחזור בתשובה, תהליך שהושלם כאשר לאמילי, הבכורה בחמשת הילדים, מלאו 12. "בעצם כל ילדותי עברה כשאני מתגוררת מעל למתים בני אלפי שנים", היא אומרת.

תמיד היטיבה לדבר, ומגיל צעיר עמדה על מרפסת הקומה השנייה ונשאה נאומים פומביים אל הרחוב הריק. אמילי היתה סבתה, אם אביה. "כשהגיעו הבריטים לארץ, כולם כל כך שמחו להשתחרר מעול הטורקים, עד שקראו לילדים בשמות אנגליים, ו-17 שנים אחר כך נלחמה סבתי באנגלים כחברת לח"י והחביאה נשק בארגז האופנוע שרכבה עליו". כשחזרה המשפחה בתשובה, ביקש הרב מאמילי שתבחר שם עברי, והיא בחרה ב"רחל". רק כעבור כחמש שנים, כשלמדה באולפנה בעפרה, התגלה במקרה ששמה השני של סבתה אמילי, שמתה ממחלה בגיל 26, היה רחל. "היה לי ברור שאני הולכת בעקבותיה, שזמני קצוב, ואמות בגיל 26. סיגלתי לעצמי חיים בקצב מוגבר: אני אוכלת מהר, מדברת מהר, חיה מהר, הכל צפוף, אני חייבת להפסיק. הגיסות שלי קוראות לי 'אמילי מקביל', כמו אלי מקביל, כי אני חיה במקביל".

אחרי שתי שנות שירות לאומי נישאה לאייל עמרוסי בן ה-24, היום מהנדס במקצועו, שפגשה בסניף בני עקיבא בטבריה. "התחתנתי בגיל עשרים כי מצאתי את אהבת חיי. ברוך השם שבמקרה עבר לידי האדם הנכון בזמן הנכון, בזמן שהאגו עוד לא הבשיל למידות האימתניות שאין בו מקום לעוד אדם".

אבל שלא כחברותיה, שהפכו לאמהות בתוך שנה, אמילי למדה תקשורת בבית הספר "כותרת" .מדי יום יצאה ממאחז רחלים שבצומת תפוח, "שונה מכולם בסביבה חילונית לגמרי, כמעט המזרחית היחידה בקבוצה שהיתה מאוד שינקין והבועה התל-אביבית. האינתיפאדה השנייה התחילה אצלנו, וחזרתי נרגשת ונסערת ללימודים, מגלה ששיחת היום היא מצעד הגאווה שהתקיים אותו שבוע. הרגשתי את הפער, את העובדה שאנחנו חיים בשתי מדינות. אנשים עישנו ג'וינטים בהפסקות והנושא ההומו-לסבי היה חלק מהשיח. לבחורה כמוני, בת עשרים, נשואה יחידה ודתייה יחידה, שגרה בהתנחלות, זה היה שוק תרבותי". במקביל גם עשתה תואר ראשון במדע המדינה.

אחד מצירי העלילה ב"תריס" הוא עייפותה של הגיבורה, הסובלת מהיפותרואיד – פעילות יתר של בלוטת התריס, הנגרמת ממגורים באזור גבור, שהאוויר שלו דל ביוד. .לרעיון הגיעה עמרוסי לפני כשנה וחצי, לאחר שהמחלה התגלתה אצלה, ואז נוכחה לדעת שרבות מחברותהי ליישוב נגועות בה. היא עבדה אז כבעלת משרד פרטי ליחסי ציבור, אבל רק לאחר שבנה הפעוט זרק את הטלפון הנייד שלה לאסלה, עברה לכתיבת הספר. "היו שם 850 מספרי טלפון של פוליטיקאים, עיתונאים, עורכים ולקוחות, דברים שלא ניתנים לשחזור, וכמובן, לא היה לי גיבוי. במשך ימים הייתי ממש באבל. אחר כך הבנתי שהבן שלי רצה לקבל חזרה את אמו. שאלתי את עצמי, למי מהאנשים החשובים בחייך אין טלפון? והתשובה היתה, הבנים שלי, עברי ונרי. זה היה אות להוריד קצב, להיות יותר אמא, ולכתוב את הספר".

גם לאחר נישואיה מיאנה להיפרד מ"אמילי דילהרוזה" ("שם יפהפה של רוזנת איטלקייה מהמאה ה-12", היא נאנחת) וזמן מה נשאה בשני השמות, עד שנכנעה ונשארה עם שם נישואיה בלבד. היא חוללה מהומה כאשר פירסמה ב"נקודה", ביטאון המתנחלים, גילוי דעת שבו קראה לנשים דתיות צעירות לדחות את הולדת ילדיהן עד שיגבשו את זהותן, יחזקו את הקשר עם הבעל וירכשו מקצוע. המאמר עורר גל תגובות והוציא לה שם של אישה מרדנית.

"לא עשיתי שום רע", אומרת עמרוסי. "לא הטפתי שלא ללדת, רק לדחות את הפרו ורבו. על הדתייה הלאומית יש לחץ אדיר, גם להיות אם אידיאלית לילדים רבים, וגם אשת קריירה ועקרת בית למופת, שמכבסת ביד את הציציות של הבנים ודואגת לסנדוויצ'ים מוקעים. העומס הזה לא מתאים לכל אחת. זה אחד הנשואים שאני כותבת עליהם בספר: המרוץ האכזרי להצטיין בכל, ובילודה שכבר מזמן עברה את גבולות ההיגיון. מי שמתאים לה, שתלד 18 ילדים, אבל לא לכל אחת מתאים ללדת שישה או שמונה. מאחורי כל זה מסתתרות נשים שימיהן קשים".

כאשר לחצה יד בשידור חי ליאיר לפיד, זעם הרב שלמה בניזרי על חוסר הצביעות. "אם מושיטים ליד יד אני לוחצת", היא אומרת. עמרוסי אוהבת מאוד בגדים ונעליים, וכנעמה, בת דמותה הספרותית, מרשה לעצמה להסתפר אצל ספר ירושלמי, החופף ומעסה את ראשה. "אני חשובת שאסור להסתפר אצל גבר, אבל לא בדתי את זה", היא אומרת.

 

אז למה את מכסה את השיער?

"המטפחת משדרת שאני גאה היות שייכת למחנה הזה ולגבר אחד: לאותת לסביבה, אני נשואה, אל תחשוב על זה אפילו. אנשים חובשים כיפה כי הם יראי שמיים, ואני רוצה להצהיר שאני יראת שמיים".

 

ביקשת אישור מהרב לפרסם את הספר?

"לא ביקשתי, אבל הקפדתי שהספר יהיה 'נקי', בלי תיאורי מין, כדי שהציבור שלנו יוכל לקרוא אותו. אני אוהבת מאוד את הספרות העברית, את מאיר שלו וא.ב. יהושע ואחרים, אבל יש לי בעיה איתם. יש שם מיניות חולה ומעוותת מכל הסוגים. בציבור שלנו יש שכבה אינטלקטואלית רחבה, ובעיקר לגבי גברים יש בעיה הלכתית, אסור לקרוא ספר רווי בתיאורי זימה וסקס, גם אם הוא פסגת היצירה".

כשסיימה את לימודיה ונעשתה כתבת המתנחלים של ערוץ 19, נוכחה לדעת עד כמה קשה להיות חלק מציבור וגם לסקר אותו. היא זוכרת כתבה על פינוי מאחז שהיה בו בית כנסת: היא צילמה את אנשי הרבנות הצבאית באם ועושים קריעה, בעוד שכתב ערוץ 2, שעמד מאה מטר ממנה, דיווח על המתנחלים שצועקים "נצאים" ויורקים על החיילים שבאו לפנותם. כששודרו בערב שתי הכתבות, כעסו עליה הממונים על הדיווח המתון והאוהד, "כי הכל בעיני המתבונן. בפורים, למשל, שלחו אותי לסקר את ההילולה על קבר ברוך גולדשטיין, למרות שידעו שם יפה מאוד שמשתתפים בה תמיד רק אותם ארבעה אנשים – ברוך מרזל, איתמר בן גביר, נועם פדרמן ואיזה נער בן 16 שצועק למצלמה".

 

הזמן פועל לטובתנו

 

היא לקחה חופשה ללא תשלום ויצאה לטיול גדול בדרום אמריקה עם בעלה. שם נפצעה קשה בתאונת צניחה כשנחתה על הגב. "היה לי ברור שהייתי צריכה למות בתאונה ההיא, ומישהו שינה את המסלול שלי. תודה!" היא צועקת ומרימה יד לשמיים. מאז חדל גיל 26 לאיים עליה. חודשים ארוכים שכבה בצינור גבס  ואחריו בסד מתכת, כדי לא להזיז את עמוד השדרה. תשעה חודשים ארך השיקום, וכאשר קמה ממיטתה קיבלה הצעה להיות דוברת מועצת יש"ע בעת המאבק נגד הפינוי. היא נענתה מיד. "עברתי את כל תקופת המאבק עם כדור הולך וגדל בבטן. היה לי שם תינוק, אבל לא היה לי זמן לזכור את זה", אומרת עמרוסי. "כשההצבעה על משאל העם נפלה, מועצת יש"ע התחילה להברבר. לאף אחד לא היה מושג איך ממשיכים הלאה. הגיעו רעיונות מטומטמים, שהיה ברור לא שלא ימנעו מהרכבת לדהור לתהום, אבל עשינו אותם, קופצים מדבר לדבר בתזזית".

בברית של בנה הבכור, עברי-אברהם, אמרה עמרוסי: "לא שכחנו שהאיל של אברהם אבינו הופיע בעקידה רק במערכה האחרונה, דקות לפני הורדת המסך". כשקראה את הקטע הזה, בכתה. אבל שבועיים אחרי הברית החל הפינוי, ועמרוסי צפתה בו בטלוויזיה. "אם הייתי צריכה להיות בשטח ולהתמודד עם כל הכאב בלי ילד, היה לי יותר קשה. זה מילא אותי במשהו חדש, בתקווה חדשה. עד היום, עברי הוא ילד כתום, אוהב ללבוש כתום, מצייר בכתום, בצלחת הוא בוחר תמיד את הירקות הכתומים".

 

אם טלמון תפונה, את תתנגדי בכוח?

"אני לא מאמינה שאחרי הכישלון המוכח של ההתנתקות, יישובים יפונו שוב. אם בכל זאת זה יקרה, נראה לי שכבר לא נהיה שקטים ומנומסים כל כך".

לרבות מבנות גילה בטלמון יש כבר חמישה ילדים, ולא נדיר שעד גיל ארבעים יהיו להן עשרה ויותר. "בגיל שישים, לנשים שלנו יהיו שמונים נכדים, בעוד שלתל0אביביות יהיו שישה או שבעה. יש 300 אלף מתנחלים, אבל הזמן פועל לטובתנו. אנחנו עוד נעקוף אתכם". כבר היו שדיברו איתה על להיות חברת כנסת, אבל היא מעדיפה להשפיע מבחוץ: "שלי יחימוביץ' איבדה הרבה מכוח השפעתה על המדיניות הישראלית כשנכנסה לכנסת. בהינף מיקרופון היא הוציאה את צה"ל מלבנון, והיום, כשהיא שלוש שנים חברת כנסת, היא עדיין עוסקת בנושא הקופאיות שאסור להן ללכת לשירותים".

 

את מרגישה רגועה יותר עכשיו, כאשר הימין ניצח ונתניהו וליברמן בשלטון?

"כל מי שחי ביהודה ושומרון מסתובב תמיד עם ענן שחור מעל לראש. בנוסף לממשלה ולכנסת יש לנו עוד שלטון: התקשורת, המשפט, האקדמיה, האליטות הנוספות שמשפיעות על המציאות מפתיע אותי שגם אחרי שהעם אמר את דברו ואזרחי ישראל הבינו שצריך לגנוז את הקשקוש הז,ה ולצמק את הצימוק של שתי מדינות לשני עמים, עדיין התקשורת והאליטות, שרובן שייכות לשמאל, מתעלמות מכך. הרעיון של שתי מדינות לשני עמים חייב להיקבר לא בתוך ארון מתים אלא שלושים ק"מ מתחת לאדמה, קבורת חמור מבזה. רק טיפש לא לומד מהניסיון של ההתנתקות. ליברמן צודק. אסור שתהיה כאן מדינה פלסטינית. תוך חמש דקות מרגע הקמתה, מדינת ישראל תעלה בעשן".

 

מה יהיה עם הפלסטינים?

"לבית הזה יש בעל נכס אחד: הקדוש ברוך הוא, שנתן את ארץ ישראל לעם היהודי. נכון, חיים כאן עוד אנשים, אסור לנו לראות אותם כשקופים וצריך לדאוג להם, כמו שדואגים לאורחים. אבל אסור לשכוח שהם אורחים".

ביום העצמאות של 2006 לא הניפה עמרוסי את דגל ישראל מעל ביתה, ובשנים הבאות עשתה זאת בכאב לב, "כי המדינה ברחה ממני, הפנתה לי גב והתחילה ללכת בכיוון אחר ואני הרגשתי פגועה צרובת עלבון. זהו יום העצמאות הראשון מאז הגירוש שאני אצליח לתלות דגל, בלב פחות או יותר שלם".

 

 

 

 

 

 

 

בניית אתריםבנית אתרים 

 


 © 2008 כל הזכויות שמורות להוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר בע"מ