חפש
לפי שם ספר
לפי שם מחבר
 
 
 
 
ארכיון החדשות4.2009
צח יוקד בראיון עם מארק קורזם

 

"תינוק שנשבה" מאת צח יוקד

פורסם ב-17.4.09 בסופשבוע, מעריב

 

"הקמע" - מארק קורזם, בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן

 

בגיל חמש ראה אלכס קורזם את בני משפחתו נרצחים בגיא ההריגה בבלארוס.

בגיל שש אימצו אותו חיילי אס-אס והפכו אותו לקמע המיוחד שלהם. את השואה הוא חווה מהצד של האשמים. אחרי 50 שנות הדחקה וסיוטים, הוא חשף את סיפור ההישרדות המופלא שלו בפני בנו שהעלה אותו על הכתב. עם יציאת התרגום לעברית, מבקש קורזם להגיד לקוראים בישראל: תסלחו לי, רק רציתי לחיות

 

באחד הסיורים עם פלוגת האס-אס הלטבית מצא את עצמו אלכס קורזם בלב עיר קטנה אי שם בבלארוס. מחוץ לבניין גבוה המתינו מאות בני אדם – גברים, נשים וילדים – שהצטופפו, מטושטשי פנים, מצפים לגורלם. חיילי פלוגה אחרת החלו לדחוף את הקהל הרב לתוך הבניין. הם כיסו את החלונות בלוחות עץ, קיבעו אותם במסמרים ונעלו את הדלתות. כשסיימו, קירבו אל הבניין אגודות של זרדים בוערים. המבנה נדלק בשנייה. רגע אחד או שניים שררה דממת מוות ואחריה החלו להישמע צרחות ויללות איומות. החיילים לא צהלו מול פולחן המוות הזה. רובם הביטו באש מהופנטים, קפואים. אז הוא ראה אישה רצה במהירות ומאחוריה שני ילדים, כולם בוערים. קולות נפץ נשמעו והשלושה נפלו לאדמה, מתים. הלהבות המשיכו לבעור מגופם.

כשהלכו מהמקום והמשיכו בדרכם נשארו אצל אלכס תווי הפנים המבוהלים, המובסים, של הקורבנות אל מול הקץ המתקרב. הם הזכירו לו את היום שבו היה עד להוצאה להורג של בני משפחתו בגיא הריגה אחר, במקום אחר בבלארוס.

מכל סיפורי השואה ששמענו במשך השנים, זה של אלכס קורזם הוא אחד המוזרים, הדמיוניים ביותר. הוא היה ילד יהודי שראה את בני משפחתו נרצחים מול עיניו, והסתתר ביערות עד שהתגלה על ידי יחידת האס-אס הלטבית שהצילה את חייו. במשך ארבע שנים הוא הסתיר מהחיילים הנאצים את זהותו היהודית, נמנע בעקשנות שלא הבינו מלהתקלח בחברתם. גם לאחר ששרד את המלחמה, היגר לאוסטרליה והקים בה בית ומשפחה, נשאר העבר הנאצי שלו קבור עמוק עמוק. רק בלילות באו הסיוטים.

עד שיום אחד, לפני עשר שנים, הוא החליט לחשוף את סיפור חייו בפני בנו, היסטוריון מאוקספורד, שנדהם ללמוד על שנות המלחמה של אביו, ועשה מה שהיסטוריונים אמורים לעשות במצבים כאלה: כתב על זה ספר. "הקמע – תעלומת ילדותו הנאצית של אבי היהודי", שיוצא עכשיו בתרגום לעברית (הוצאת זב"ם), מבוסס על מאות שעות שיחה בין האב לבנו, ומגולל לא רק את חייו של אלכס בזמן המלחמה, אלא גם מתעד את החיפוש אחר זהותו האמיתית של הנער שגדל בלי שם, בלי תאריך לידה ובלי כתובת מגורים. בסופו של החיפוש נחשפים גילויים חדשים על משפחתו של קורזם והוא לומד, לראשונה, משהו שמו האמיתי: איליה סולומונוביץ' גלפרין.

בגיל 75, בשיחת טלפון ממלבורן, אוסטרליה, קורזם נשמע מרוכז וערני. בזכות הספר, אחרי שנים של הדחקה, ההיסטוריה הפרטית שלו כבר לא מאיימת עליו. אבל הוא מודע היטב לשאלות המוסריות שעולות מהתפקיד שהועידה לו ההיסטוריה הזאת – ילד יהודי בתוך יחידה של לוחמי אס-אס שהוציאה לפועל את תוכנית ההשמדה של גרמניה הנאצית. "אני רק מבקש שתסביר לאנשים בישראל שלא בגדתי באף אחד," הוא מבקש רגע לפני שאנחנו מסיימים את הראיון. "לא בגדתי, תסלחו לי, כל מה שרציתי בסך הכל זה לחיות."

 

כולנו נמות מחר

 

"בכל מקום היו חיילים עם רובים. הם הכריחו נשים וילדים לעמוד לפני הבור. אחר כך שמעתי שוב את קול הנפץ וכל האנשים נפלו עם הפנים לתוך הבור. החיילים הרגו אותם ברובים, באקדחים... ראיתי את החיילים דוחפים עוד אנשים במורד הגבעה, בכידונים שבקצות הרובים שלהם. ואז ראיתי ביניהם את אמי, אחי ואחותי, ועוד קרובי משפחה שלי. רציתי לקרוא לאמי, אבל הייתי רחוק מדי... החיילים ירו באמי. הם תקעו כידון באחי ובאחותי. צרחתי ואז נשכתי את ידי להפסיק את עצמי. כדי שאף אחד לא ישמע את הזעקה שלי."

(מתוך "הקמע")

 

אלכס קורזם לא שוכח את היום שבו פרצו החיילים הנאצים לבית הוריו בעיירה קטנה סמוך למינסק, בלארוס. זה היה בינואר 41', בעיצומה של המערכה הגרמנית בחזית המזרחית, כשנראה היה שדבר לא יעמוד בפני שאיפות ההתפשטות של הפיהרר. קורזם היה אז בן חמש, אולי שש – הוא לא יודע מה תאריך הלידה המדויק שלו – אבל גילויי האכזריות של החיילים שפלשו לבית חיים בזיכרונו כאילו אירעו אתמול.

"זה התחיל בלילה, היינו במטבח. אני שיחקתי על הרצפה עם אחי הקטן. אמי ישבה בשקט לאור הנר והסתכלה בנו במבט מודאג בשעה שהניקה את אחותי התינוקת," הוא מספר, 68 שנים אחרי. "פתאום הדלת נפתחה לרווחה ושני חיילים פרצו פנימה, צועקים בטירוף. היו לה אלות. הם התחילו להרוס את הבית. אמי לא הוציאה הגה, אבל אחי הקטן התחיל לצרוח."

האירוע הזה, מחריד ככל שהוא נשמע, היה חלק משגרת החיים של משפחת קורזם והתושבים היהודים של מינסק בזמן הכיבוש הנאצי. "הזיכרון הראשון שלי מהמלחמה," הוא נכר, "היה ריכוז של תושבים בכיכר המרכזית, שם הם הוצאו להורג ביריות על ידי החיילים הגרמנים ושותפיהם. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי בחיי חיילים נאצים. אחר כך הם העבירו את כולנו לגטו מגודר, ואמא הסבירה לי שאבא נורה גם כן, כך שנשארנו רק ארבעתנו, אמא, אני ושני האחים הקטנים."

הפעם, בבית המשפחה ההרוס, נמשכה ההשתוללות דקות ארוכות. אמו של אלכס התיישבה על אחד השרפרפים והסתירה אותו, את אחיו בן הארבע ואת אחותו התינוקת מתחת לשמלתה הארוכה. "ואז השתרר שקט," הוא נשכר. "הם הפסיקו כנראה להרוס את הבית. מהמקום שלי שמעתי את צעדי החיילים מתקרבים והרגשתי איך אמי קופאת על מקומה. שמעתי מין צליל חבטה, ועוד אחד. ועוד אחד. בכל פעם ששמעתי אותו הרגשתי איך הגוף של אמי מזדעזע. הם כנראה הכו אותה שוב ושוב באלות שלהם. היא ספגה את כל המהלומות. אני רק החזקתי חזק את שני אחי הקטנים והתפללתי שלא ישמיעו קול. כשהחיילים הלכו, אני זוכר נוזל חם שנטף על ראשי. זה היה הדם שניגר מפניה המוכות של אמי."

כמה שעות מאוחר יותר, כשאחיו הצעירים ישנו, אמרה לו האם: "כולנו נמות מחר."

ואמנם, בבוקר המחרת נחפרו סמוך לכפר בורות הריגה, שיטת ההשמדה המועדפת על הנאצים בטרם המשרפות של אושוויץ וטרבלינקה נכנסו לפעולה. אמו של אלכס, שני אחיו, וכמעט כל תושבי הכפר חוסלו, אבל באינסטינקט הישרדותי שהוא לא מבין את מקורו, הוא סירב להצטרף לרשימת הקורבנות. "בלילה, אחרי שאמי אמרה לי שכולנו צפויים למות, לא יכולתי להירדם, הוא נזכר. ,שכבתי במיטה ואמרתי לעצמי שאני לא רוצה למות. לא רציתי למות כמו התרנגולות בחצר. באותו רגע החלטתי לברוח. נזכרתי שיש חור בגדר ופשט נמלטתי. ברחתי לגבעה סמוכה שהשקיפה על הכפר וחיכיתי עד הבוקר."

מאותה גבעה, באור הראשון של הבוקר, ראה אלכס את אמו ואחיו נופלים ירויים לבור. ,רציתי לצעוק לה, רציתי לזעוק לשמים אבל ידעתי שאסור לי להשמיע קול, שאם הם יתפסו אותי גם אני אמות."

 

ניסית פעם להבין מדוע אמך, שידעה כי מותה קרב, לא ניסתה לברוח כפי שאתה עשית?

"הרבה אנשים שואלים את זה: למה היא לא ברחה? ואני אומר, לאן היא יכלה לברוח בדיוק? היינו מקופים בגדר, חיילים שמרו על הגטו, מה היא יכלה לעשות? למה שאר 1,600 תושבי הכפר שהוצאו להורג לא ברחו? אף אחד לא ברח, הם לא יכלו לעשות כלום."

כשאתה נזכר באותה תמונה שבה אתה רואה את בני משפחתך מוצאים להורג, אתה חש אשמה שלא עזרת להם, על כך שנשארת בחיים?

"המחשבה שלא הצלתי את אחיי הקטנים מטרידה אותי כל חיי. אבל צריך להבין שלא היה לי סיכוי להציל אותם. הייתי ילד בן שש, אולי חמש. לא ידעתי לאן אני הולך, לא היו לי שום תוכניות, לא ידעתי אם החיילים יירו בי ואם בכלל אשרוד את כל זה. הייתי ילד שהחליט לברוח ולא ידע מה הולך לקרות לו, לא ידע אם הוא יישאר בחיים או לא."

 

יש משהו מאוד הרואי בילד בן שש שעוזב את בני משפחתו באמצע הלילה ובורח כדי להציל את חייו. מאיפה תעצומות הנפש שאפשרו לך לעשות את זה?

"אני חושב על זה הרבה – מה גרם לי לקום ולברוח, להשאיר את בני משפחתי מאחור ולהימלט על נפשי בגיל כל כך צעיר. אני יודע שזה דורש אומץ, ואין לי בעצמי הסבר לאיך עשיתי את זה. אבל מה שאני כן יודע הוא שאילולא אמרה לי אמי שכולנו צפויים למות, לא הייתי פה היום. זאת היתה אמא שלי שגרמה לי לקום ולעשות את זה."

 

את תשעת החודשים הבאים, מסוף אוקטובר – אז, לפי רישומים שנמצאו לאחר המלחמה נטבחו תושבי העיירה שלו – ועד מחצית יולי, הוא בילה במנוסה, שורד את החורף הקשה של מזרח אירופה לבד ביער, מתקיים על שאריות אוכל שמצא ופרוסות לחם שנתנו לו תושבים מקומיים שחסו על חייו, אבל מעולם לא הכניסו אותו לביתם. "הם ניחשו שאני בורח," הוא מסביר, "לכן הם אף פעם לא הסכימו להכניס אותי אליהם." הוא הצליח לעבור את החורף בשלום הודות למדים שהשפיט מגופתו של חייל נאצי. בלילות היה קושר את עצמו לענפי העצים, מחשש שייטרף על ידי הזאבים שאת יללותיהם שמע מרחוק.

ואז פגש אותו צעיר מקומי שמסר אותו לידיהם של חיילי יחידת אס-אס לטבית. "במהלך הזמן הזה – לא ידעתי כמה חודשים עברו – דפקתי על דלתות רבות על מנת לבקש מעט מזון," נזכר קורזם. "אלא שיום אחד דפקתי על הדלת הלא נכונה. הבחור שפתח את הדלת הסתכל לעברי ואמר, 'אתה יהודי, אתה לא צריך לחיות. 'כמה דקות לאחר מכן הוא מסר אותי לידי החיילים הלטבים שהיו באותה עת בחצר בית ספר מקומי, מתארגנים לקראת עוד הוצאה להורג."

 

החייל הטוב

 

"החייל נראה כאילו הוא לא רוצה לעשות את זה, אבל סימן לי להוריד את המכנסיים. עשיתי מה שאמר לי. הוא בחן אותי לרגע, ואזה הסתובב. מיהרתי לכסות את עצמי. הוא נשאר בגבו אליי, אבל טלטל את ראשו ואמר: 'לא טוב, לא טוב!'... אחרי כמה רגעים הוא העמיד אותי לפניו. פניו היו חמורות. 'לעולם אל תיתן לאף אחד להסתכל בך' הוא הזהיר אותי. הוא נד בראשו לעבר ה... אתה יודע, למטה, ואז נענע בראשו בחומרה. שוב אמר: 'לא טוב', ואז קירב את אקדחו לראשו והצמיד את קצהו לרקתו כמה פעמים, כדי להבהיר טוב טוב את הכוונה שלו." (מתוך "הקמע").

 

מה שהתרחש לאחר מכן הוא נס. אלכס היה אמור למצוא את מותו תוך דקות, אבל הודות לצירוף של תושייה ומזל הוא נשאר בחיים – שוב. כמה דקות לפני ההוצאה המתוכננת להורג של תושבי הכפר, הוא ניגש לאחד החיילים הלטבים וביקש בתמימות ילדותית משהו לאכול, באותו זמן, כילד, לא הבנתי את מה שאני מבין עכשיו לגבי הסיטואציה," הוא אומר ממרחק השנים. "זה נכון שפחדתי, וחששתי לחיי, אבל הייתי הרבה יותר רעב מאשר ירא. אז ביקשתי פיסת לחם לפני שהוא הורג אותי, זה הדבר היחיד שיכולתי לעשות באותם רגעים, לא הרבה מעבר."

 

החייל שאליו פנה קורזם, יעקב קוליס, הוליך את אלכס לחדר צדדי בבית הספר, והעניק לו כמה פיסות לחם. בחדר הזה נוצר הקשר הראשוני בין הילד ובין מי שמסיבה שעד היום לא הובררה – טוב לב, רגש אבהי, כפרה – החליט לחוס על חייו. קורזם מדגיש בספר שקוליס היה מודע היטב ליהדותו. למעשה, הקשר בינים התבסס על הידיעה הסודית שחלקו בדבר זהותו האמיתית. הדבר הראשון שקוליס עשה בחדר הצדדי הוא לבדוק מקרוב את אזור חלציו של הילד היתום. כשנענע בראשו ואמר "לא טוב", המסר היה ברור והוא נקלט. אלכס, שבגילו הצעיר לא היה מודע למשמעות האמיתית של יהדותו, הבין באחת כי הישארותו בחיים תלויה, קודם כל, בהסתרת איבר המין שלו. נאמן להוראותיו של קוליס, הוא מנע משאר החיילים להביט בו כשהוא עירום.

קוליס לקח תחת חסותו את הילד בעל החזות הארית, והסביר לחבריו שמדובר ביתום רוסי. הוא קיבל אישור לצרף את אלכס הקטן ליחידה, ועד מהרה הוא הפך ל"קמע" שלה, מעין אתנחתה קומית בין הקרבות, אלמנט בידורי לשעשוע של החיילים הלטבים הנאצים בלב המלחמה.

בן שש בלבד, תחת שמו החדש, אולדיס קורזמנייקס, קורסם קיבל מדים, אקדח ומגפיים גבוהים, והפך לחלק בלתי נפרד מהיחידה. הוא למד להצידע במועל יד, סיגל את הז'רגון האנטישמי, והיה עד לרציות המוניות של יהודים ופרטיזנים. בשלב מאוחר יותר אף כיכב בסרט תעמולה של המפלגה הנאצית.

הילד היהודי שראה את בני משפחתו נרצחים הפך לסמל, מודל חיקוי נאצי. כך, במשך ארבע השנים הבאות, הוא שרד את המלחמה.

יש לך הסבר מדוע קוליס בחר להציל אותך?

"זאת עוד שאלה שאין לי עליה תשובה. יכול להיות שהזכרתי לו מישהו אחר, אולי המצפון שלו העיק עליו ולכן הוא רצה להציל מישהו כדי שהוא יוכל להרגיש טוב יותר עם עצמו. ואולי בסופו של דבר, הוא חש חיבה אליי בגלל המראה שלי, שנראה יותר ארי מאשר יהודי."

אתה מכנה אותו בספר "החייל הטוב". הרבה אנשים יתקשו לקבל בהבנה את הכינוי הזה למי שהיה חבר בכנופיות האס-אס שרצחו יהודים.

"אני לא אומר שהוא היה אדם טוב, אבל מנקודת המבט שלי, הוא בהחלט היה טוב אליי. הוא פרש עליי את חסותו, הציל את החיים שלי ואפילו לקח אותי באחת החופשות שלו לריגה, שם הוא התגורר. הוא התייחס אלי כמו בן לאורך כל הדרך, כך שעבורי, באותן שנים הוא בהחלט היה החייל הטוב."

בין אלכס הקטן ובין יעקב קוליס נוצר קשר עמוק. כשהוא נשכר בחופש המשותפת שלם בריגה, מתאר אלכס ריצד הלכו הוא, קוליס ואשתו לבית קפה מקומי, כשהוא אוחז בחוזקה בידה של גברת קוליס, כאילו היתה אמו החדשה. אבל שאר החיילים הלטבים מתוארים באור חיובי. אלה שמהווים עבורו היום את התגלמות הרוע היו בשבילו, כילד, מקור להשראה וגאווה. תחושת השייכות והנאמנות ליחידת האס-אס הלטבית היתה כה חזקה עד שהוא סירב להסיר את מדי האס-אס המיוחדים שנתפרו עבורו, כאילו חשש שמא ייאבד באחת את זהותו החדשה כחייל בשירות האומה הגרמנית. "המדים תמיד היו נקיים, מסודרים. אלה היו מדים מיוחדים שהוכנו בהתאם למידתי. באותה תקופה לא היו לי בגדים אחרים, ואלו היו בגדים באיכות גבוהה, כולל דרגות של הצבא הגרמני. כך שאז בהחלט לא רציתי להסיר אותם," הוא מסביר.

 

אולי חשת גאווה להיות חלק מהצבא הנאצי, להשתייך לאותה יחידה צבאית יחד עם גברים מבוגרים?

"כל מה שידעתי אז הוא שהחיילים הלטבים דאגו לי. תמיד חשתי שיש מי שמגן עליי. עבורי, זה כל מה שהייתי צריך לדעת באותה תקופה. חשתי שיש לי מזל. היתה לי מיטה לשים עליה את הראש, היו לי מגורים קבועים, אוכל, בגדים חמים, ומאוד שמחתי עם זה. יחד עם זאת, אני זוכר שתמיד ידעתי שאני צריך להיזהר. שאם הם יגלו שאני יהודי הם יהרגו אותי. באותה מידה חששתי תמיד מהצבא הרוסי, כי לבשתי מדים של האס-אס. כך שאף פעם לא באמת הרגשתי שייך לאף קבוצה."

 

ריקוד קטן

 

"הכל התנהל פחות או יותר ברוח טובה,ף עד שפתאום האווירה התבערה. רב"ט וזיס ניסה להכריח את אחת הבנות לשבת על ברכיו והיא התנגדה. היא השמיעה צחוק קצר נשימה, משכה אותי על ברכיה ונתנה לי חיבוק גדול. הרב"ט, בהתקף קנאה תלש אותי מעל ברכי הנערה, כמעט עוקר את זרועותיי, והשליך אותי בפראות לרוחב החדר. ואזה הוא הסתער על הבחורה וניסה לנשק אותה. היא נאבקה איתו, וכשהשתחררה הוא תפס את אחת הנערות האחרות. כל אותו זמן החיילים האחרים צפו במחזה, מחאו כף והריעו. אתה יכול לתאר לעצמך מה קרה אחר כך..."

(מתוך "הקמע")

 

כשהוא מתאר את החיילים הלטבים, את השיחות שניהלו ביניהם אות הפולקלור של היחידה, מצייר קורזם תמונה מורכבת שבה האנושי והלא אנושי, היומיומי  והנורא, מתקיימים זה לצד זה, כמעט ללא נקודת מפגש. "באופן עקרוני הייתי אומר שמצב כזה לא אפשרי," אומר קורזם, "אבל במקרה שלי זה מה שבאמת קרה. שני הצדדים הללו התקיימו זה לצד זה באותם חיילים. הם הצילו אותי ודאגו לי בצורה אנושית, אבל כל אותו זמן הם היו אכזריים ביותר כלפי אנשים אחרים."

הנה דוגמה אכזרית במיוחד: החיילים הלטבים נהגו לעשות בילד התמים שימוש ציני בבואם לאנוס בחורות מקומיות. הם היו מפתים אותן בעזרת המראה המלאכי של אלכס והשפה הרוסית שהוא דיבר. "הם השתמשו בי להשיג בחורות בכפרים, כשהם רצו לעשות מסיבה," הוא מתאר בספר. "הם חשבו שמפני שאני ילד קטן וכל כך חמוד, הבחורות יסכימו להצטרף אליהם."

צריכה מוגברת של אלכוהול היתה חלק משגרת יומם של החיילים הלטבים במלחמה. ביום הם היו מכונות הרג יעילות ובלילה בליינים פרועים וחסרי מעצורים. אלכס, שביום היה אחראי בעיקר לצחצח את נעלי החיילים, היה שותף מלא גם לפעילות הלילית. "ישבתי על שולחן ארוך, על הברך של סמל קוליס. השולחן היה מלא אוכל ושתייה, והחיילים וידאו שאקבל כמה שארצה מכל מה שמתחשק לי," הוא כותב בספר. "מהר מאוד, כמובן, כולם השתכרו והיו במצב רוח מרומם... סגן אלוף לובה הגיע מאורח יותר, ומיד חטף אותי מהסמל והעמיד אותי על השולחן. הוא הרים לכבודי כוסית, וכל החיילים הרימו את הכוסות שלהם. הם הביטו בי כאילו אני האדם הכי חשוב בחייהם. אז בו במקום, על השולחן, רקדתי ריקוד קטן כדי לרצות אותם. הם מחאו לי כפיים בטירוף, כמו לכוכב."

כשנה לאחר שהפך באופן רשמי לחלק מהאס-אס, נאלץ אלכס להשאיר את גאוות היחידה מאחור. מפקדיו החליטו לשלוף אות משדה הקרב והוא נמסר לאימוץ אצל משפחת דזניס, בעלי מפעל לייצור שוקולד בריגה, אנשים מקושרים ובעלי מעמד בקהילה, ותומכים נלהבים של המפלגה הנאצית. אחרי כמעט שנתיים ביערות הוא עבר להתגורר במה שהוא מתאר כ"ארמון". הוריו החדשים ארגנו לו קבלת פנים מפוארת, משרתים דאגו לו, הוא הובל ממקום למקום בלימוזינה המשפחתית. אבל כל מנעמי חיים אלה היו זרים לאלכס, שהיה מלא געגועים לחבריו.

במהלך חופשה משפחתית צולם אלכס לסרט תעמולה בשירות המפלגה הנאצית. הוא נראה בו בחברת נערים יפי מראה, בעלי חזות ארית כמוהו, מבלים על חוף הים, בונים ארמונות בחול. אבל במהרה החליטו בני משפחתו החדה להתייאש מהילד הסורר, ותוך חודש הוא התאחד מחדש עם סמל קוליס ושאר חיילי האס-אס שאליהם כה התגעגע.

"חשתי שאני לא מוצא את מקומי עם המשפחה החדשה," הוא מסביר. "התרגלתי לחיות בשטח, אהבתי את המדים שלי. ופה פתאום עברתי למשפחה רגילה, עם כל הזכויות והחובות הקשורות בכך. הם עשו בי שימוש לצורכי פרופגנדה, לקחו אותי לבקר פצועים בבתי חולים, לא אהבתי את כל זה. האפשרות לחזור לשרת עם החיילים שימחה אותי ביותר. בעיקר התגעגעתי לתחושת החופש. לא הייתי צריך ללכת יותר לבית ספר, אף אחד לא אמר לי מתי ללכת לישון. חזרתי ללבוש את המדים שכל כך אהבתי, ולאחוז ברובה שנתן לי תחושת ביטחון. הייתי עם החברים שלי, חייל בין גברים, והם הגנו עליי וגרמו לי להרגיש טוב."

כשכיוון הקרבות השתנה, והצבא הרוסי החל לכבוש אט אט את השטחים שברית המועצות איבדה בשנים הראשונות של המלחמה, נשלח אלכס בחשרה למשפחתו המאמצת. את הימים האחרונים של המלחמה הוא בילה בהמבורג, אליה היגרו בני משפחת דזניס, כשהוא בן עשר בלבד. בסיום המלחמה חיו בני המשפחה במחנה פליטים בגרמניה. כשהיה בן 14 היגר עם הוריו המאמצים לאוסטרליה.

"הם אמנם התייחסו אליי כבן, אבל המשכתי להתגעגע לשירות ביחידה," הוא נזכר. "בנוסף, למרות היחס הטוב שקיבלתי מהם, אף פעם לא הרגשתי שאני יכול לבטוח בהם באופן מלא, אף פעם לא אפשרתי לעצמי להתמסר להם באמת. הם היו נאצים ותמיד קיננה בי הידיעה שאם הם יידעו שאני יהודי הם ירצחו אותי. בסופו של דבר הם היו המשפחה היחידה שהיתה לי, כך שהייתי חייב להיות איתם בקשר טוב, אבל אף פעם לא אפשרתי לעצמי לסמוך עליהם באופן מוחלט."

באוסטרליה פתח אלכס פרק חדש בחייו. בגיל צעיר הוא עזב את הבית, יצא לעבוד, התחתן עם פטרישיה, בחורה אוסטרלית קתולית, והוליד איתה שלושה ילדים. כל אותו זמן הוא המשיך לשמור עם בני משפחת דזניס על קשר רופף, בעיקר באמצעות הטלפון. חשוב לו להדגיש שהוריו המאמצים מעולם לא היו מעורבים באופן ישיר במאמץ המלחמתי ("הם היו משפחה נורמלית. האבא עסק בניהול מפעל השוקולד ולא לקח חלק בפעילות הנאצים, למרות שהוא היה תומך נלהב של המפלגה"), מצד שני הוא חוזר שוב ושוב על כך שמעולם לא ראה בהם את הוריו. אפילו לחתונה שלו הוא לא שלח להם הזמנה.

 

פרח על הקבר

 

"התקרבתי אליו והשפלתי מבט לתצלום. התמונה דהתה עם השנים, אבל נותרה חדה יחסית. ראיתי ילד קטן, בן שש או שבע לכל היותר. הוא לבש מדי צבא שנתפרו כנראה במיוחד עבורו ועמד בגאווה לפני עץ חג מולד מקושט בעליזות. עיניי התמקדו במדים ולרגע אחד נעתקה נשמתי. על הדשים והשרוולים של המקטורן גבה הצווארון התנוסס עיטור בצורת ברק, סימן הזיהוי של האס-אס. הילד היה גרסה מיניאטורית של אבטיפוס נאצי בסרט מלחמה. זה היה אבא שלי."

(מתוך "הקמע")

 

קורזם הסתיר מאשתו ומילדיו את עברו בזמן המלחמה, ואפילו את זהותו היהודית. זה לא היה כרוך במאמץ רב, שכן כמי שנקרע ממשפחתו ומתרבותו בגיל חמש, הוא מעולם לא הרגיש יהודי במיוחד. כל זאת עד לאותו יום בשנת 97', שבמהלכו נסע לביקור אצל בנו מארק, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת אוקספורד באנגליה, הראה לו צילום של עצמו במדי אס-אס וחשף את עברו כקמע של היחידה הנאצית בלטביה.

 

מדוע החלטת אחרי כל כך הרבה שנים לחשוף את זהותך האמיתית?

"בסוף שנות השמונים חליתי בסרטן. לקח לי כמה שנים להחלים ממנו באופן סופי. אני זוכר שבמהלך האשפוז חשבתי לעצמי שאם אני מת, אני אפילו לא יודע את השם האמיתי שלי. ואזה הגעתי להחלטה שאם אחלים, אצא למסע בעקבות הזהות האמיתית שלי. רציתי לדעת מאיפה באתי והכי חשוב, רציתי להניח פרח על קברה של אמי, שלא היה לי מושג היכון התגוררה או מה היה שמה."

 

ועד לאותו יום ניהלת חיים רגילים לחלוטין?

"הצבתי לי מטרה להמשיך בחיי כרגיל, וגם הצלחתי לעשות את זה. אבל בלילות היו לי סיוטים כל הזמן. ידעתי שאני צריך להמשיך הלאה, שאחרת אני אשתגע, וזה באמת מה שעשיתי, אבל לא היה יום שלא הייתי חושב על זה. הילדים שלי ידעו שאיבדתי את כל בני משפחתי במלחמה ולא שאלו שאלות. לא היה להם מושג שאני יהודי."

אחרי שהתגבר על ההלם הראשוני, הצטרף מארק לאביו למסע שורשים. הרמז היחיד לזהותו של קורזם היו שתי מילים ברוסית שזכר משנות ילדותו: "קויראנוב" ו"פאנוק".

"במשך תקופה חשבתי שמדובר בשם האמצעי שלי, או משהו בסגנון. זה הדבר היחיד שזכרתי," הוא מספר. מארק ניסה להיעזר בידע ההיסטורי שלו כדי  להרכיב את חלקי הפאזל, ללא הצלחה. השניים פנו לארגונים יהודיים בלטביה ובבלארוס בתקווה שיסייעו לאתר קצה חוט. לאחר חודשים ארוכים של תעייה באפלה, גילה להם היסטוריון מקומי שקויראנוב הוא שמם הקודם של עיירה בלארוסית קטנה, ג'נינסק היום, השוכנת קרוב למינסק. המידע הזה הוביל לסדרה נוספת של גילויים. אלכס נדהם לגלות כי אביו, שאותו חשב למת, שרד את אושוויץ, שב לעיירת מולדתו לאחר המלחמה, התחתן והביא לעולם ילד, אחי למחצה. במהלך ביקור במקום התברר לו כי האב נפטר באמצע שנות השישים. משוכנע, בדיוק כמוהו, שכל בני משפחתו נספו. את חלומו הגדול להניח פרח על קבר אמו הוא הגשים כשביקר בבית הקברות המקומי, בו נקברו 1,600 מתושביה היהודיים של ג'נינסק.

במשך שנים לא ידע קורזם מה עלה בגורלו של יעקב קוליס, האיש שהציל את חייו. "הנחתי שהוא מת במלחמה, אבל אז, ב-58', הגיע פתאום מכתב מסמל קוליס, שנשלח מפרבר של העיר ניו יורק. קוליס עבר לאמריקה לאחר המלחמה ואיתר אותי דרך רשת של חיילים לטבים לשעבר, שאיתה שמר על קשר."

"אולדיס היקר. שנים לא ראיתי אותך, אבל לעתים קרובות אני חושב עליך," כתב הסמל קוליס. "הרבה פעמים דיברנו עליך, אשתי וילמה ואני, ושאלנו את עצמנו אם תזכור אותנו. בילינו כמה ימים נחמדים בריגה, אתה זוכר? מאז עברו 15 שנים ארוכות, אלוהים נתן לי מזל ונשארתי בחיים אחרי המלחמה. עכשיו אני חי באמריקה ועובד בענף הבניין. יש לי בן בגיל שאתה היית כשנפרדנו. אהיה מאושר מאוד אם תסכים לחדש את הקשר איתי. אני רוצה לשמוע עליך ועל החיים שלך באוסטרליה. אני עדיין חושב עליך כעל בני. תמיד הצטערתי שלא אימצתי אותך."

קורזם בחר לא להשיב על המכתב. "רציתי להביט קדימה, אל העתיד, לא לחטט בעבר," הוא מסביר. "נעלתי את המכתב במזוודה שלי ובמשך עשרות שנים שכחתי שקיבלתי אותו, שכחתי שקוליס בכלל קיים."

 

בניית אתריםבנית אתרים 

 


 © 2008 כל הזכויות שמורות להוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר בע"מ