"ורד הלבנון" / ביקורת מאת דנה רוטשילד
פורסם ב'ידיעות אחרונות', יום שישי, 31.7.09

"ללכת כי כולם הולכים"

 

'ורד הלבנון' של לאה איני, אחד הספרים היפים שיצאו כאן השנה, מתאר בבהירות את הברוטליות שתובעים החיים בארץ זו

כמעט לא משתמשים בביטויים האלה היום – "הוא הלך", "הם הלכו", "כולם הלכו" - בטח שלא באותו מובן ובאותה תדירות כמו אז, בעשורים הראשונים של המדינה, בימים שבהם כמעט כולם סחבו איתם כמה הולכים כאלה על הגב. מי הלך? סבתא הלכה באושוויץ, סבא הלך במלחמה עם הטורקים. אחים ואחיות? הלכו כולם, ישר למשרפות, או שהערבים לקחו אותם, תלוי את מי שואלים. העיקר – הלכו.

שם, על רקע התפאורה האנושית המצולקת הזו, ממקמת לאה איני את ספרה השמיני, האוטוביוגרפי, 'ורד הלבנון'. קל שלא לשים לב לספר הזה. יש בו משהו סולידי מדי, אפרפר, כמעט עכברי. סיפור על חיילת שמתנדבת לבקר חייל פצוע בבית החולים, מתישהו במלחמת לבנון הראשונה. סתם עוד בחורה קשת-יום, ממשפחה קשת-יום, שעושה את מה שמצופה מילדות טובות אך קשות-יום כמוה – להטות כתף בשעה קשה זו למדינה, לשאת בנטל ולשמח בביקוריה איזה חייל פצוע, שחטף כדור איפה שחטף במסגרת מילוי תפקידו.

המתנדבת הזו היא הגיבורה המגומגמת של 'ורד הלבנון', אחת שבכל מקום אחר היתה זוכה לתפקיד שולי, וכאן, כשכבר ניתנה לה זכות הדיבור, שהרי היא המספרת, היא משתמשת במילותיה הראשונות, כבר בעמוד הראשון, כדי לבטל את עצמה: היא טיפשה, היא מהוססת, משהו שבהתנהגות שלה היה לא במקום, אז סליחה.

לאט-לאט, דרך השפה המהוססת שלה, חוסר הביטחון, המבוכה והביטול העצמי, מתגלה אחד הספרים הכי יפים שיצאו השנה בעברית. האפרוריות הנוקשה והטון המינורי, החרישי, שבו היא מדברת, אך מתבקשים על רקע המציאות שלתוכה נולדה – מציאות של אנשים שנמצאים במאבק הישרדות יומיומי, כלכלי ונפשי, שאין בו רגע של פנאי. "נרדפים אף פעם אינם עוצרים בכדי לחלום על משהו טוב יותר, אחרת יסתכנו בלהיות ניצודים,, היא מסירה לחייל הפצוע.

הוא מרחביה, מהאליטות הישנות – הוא לא מכיר מציאות כמו זו שלה, שבה אנשים פשוט הולכים. הלכו קאפוט. נזרקו ממקום למקום, ואם לא איבדו את מה שאיבדו במחנות, אז סתם נתלשו מארצם, מולדתם שפתם, או ננטשו בידי אהוב. ככה זה בסביבה שאיני מתארת ב'ורד הלבנון' – אובדן הוא ההורה היחיד. אפילו הבן של השכנים, "דוויקו.. הלך גם כן, ונהרג בסיני". שם היו כצאן לטבח, וכאן הם בשר תותחים. כולם מהגרים בשכונה שלה, ואצלם, כשהולכים אז הולכים. קורה.

כשמגיעים ממקום כזה, מארמת טרשים רגשית על סף האמפתיה, מסירותה של החיילת המתנדבת לאה לחייל הפצוע חורגת בהרבה מהמקובל, ומעוררת לא מעט סימני שאלה בקרב הסגל הרפואי. פעם בשבוע, כל שבוע, היא מבקרת בחדרו של החייל יונתן. שלא שב משום שדה קרב, כך מתברר, אלא סתם תקע לעצמו כדור בראש. ועוד כמה שעות לפני שהפלוגה שלו עלתה ללבנון. עכשיו הוא חצי צמח, בזמן שהחדרים במחלקת השיקום בתל השומר מתמלאים בחיילים אמיתיים, כאלה שנפצעו במלחמה, כמו גברים, ויש להם סיכוי להחלים, בניגוד אליו. אז למה היא מתעקשת דווקא עליו? למה היא יושבת איתו שעות ארוכות, פורשת בפניו את העולם שבו היא חיה, מספרת על היחסים הטעונים עם האב ניצול השואה והאם המתנכרת. על המעט, כל כך מעט שהיא מייחלת לעצמה, וכמה קשה צריך להילחם גם על המעט הזה. על האלימות הקשה, הברוטלית, שתובעים החיים בארץ הזו מדייריה המצולקים ממילא, ועל כל אלו שלא שרדו את הלחצים האלה ונותרו מאחור; מתו, התחרפנו, או עזבו לניו-ג'רזי?

מונולוגים ארוכים היא נושאת בפניו, יותר מ-500 עמודים, אבל על פוליטיקה היא כמעט לא מדברת, כי מי בכלל שואל אותה. בקול שקט, מבויש, היא מוכנה לספר לו שהיא נגד המלחמה ההיא, 40 קילומטר לתוך לבנון. אבל הסיפורים של לאה – בת דמותה של המחברת – לא שקטים בכלל, והם מציירים חברה מורכבת, רבת-רבדים, מבעבעת, מיוסרת וחסרת חמלה, שממשיכה הלאה, דורסת את כל מה ומי שעומד בדרכה, שוכחת ומשכיחה את קורבנותיה, הגם שהיא קורבן בעצמה. וזה גם סוד כוחה, כי כפי שלימד את איני אביה: "אין כוח ככוחו של קורבן".

 

ורד הלבנון // לאה איני

כנרת, זמורה-ביתן 543 עמודים