|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
| | | פרק לשבת | | "כשהיינו ילדים רעים" / שרלוט מנדלסון | | | | מתחילים.
"בואו, תיכנסו!" אומרת קלודיה ומסמנת לאורחים להיכנס. "מתוקה, את נראית שיגעון. שלום! לא, לא אני, אין שום סיכוי שהייתי מסוגלת היום, זה הרב של נעמי, ניקי באום, אתה מכיר אותו. אָה, איזה גיבור אתה — הצלחת להגיע! שלום, משגעת, מה שלומך את?" כולם מחייכים כשהם מתקרבים. ידה השחומה והחמימה המונחת על זרועותיהם יוצקת בהם כוח. על משפחת רובין אפשר לסמוך. החתונה הזאת לא תישָכח במהרה. | |  | |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
| | | פרק לשבת | | "האורח המסתורי" / מאת גרגואר בוייה | | | | זה קרה ביום שבו מישל לֵרי מת. לקראת סוף ספטמבר או ממש בתחילת אוקטובר, אני לא זוכר את התאריך המדויק (לא משנה, אפשר לבדוק את זה אחר כך); בכל מקרה זה היה יום ראשון, מפני שהייתי בבית באמצע אחר הצהריים והיה קר יחסית לעונה ונרדמתי בבגדים, מצונף בשמיכה כמו שעשיתי בדרך כלל כשנשארתי לבד. קור ושִכחה, זה כל מה שרציתי אז, אבל לא הייתי מודאג, ידעתי שיגיע הרגע שבו יהיה צריך לחזור למציאות ולא מיהרתי לשום מקום. הרגשתי שראיתי מספיק — אנשים, דברים, נופים... היה לי חומר למחשבה למאתיים שנה, ולא היתה לי שום סיבה לרדוף אחרי אירועים נוספים. לא רציתי עוד צרות. | |  | |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
| | | פרק לשבת | | "בנים חוזרים" / יריב דומני | | | | עוד לפני הקפיצה למים הוא מתנתק מהסביבה, מסיר את המשקפיים, תוחב לאוזניו אטמים, לא רואה ולא שומע כלום. הוא עומד על שפת הברֵכה ונושם כמה נשימות עמוקות, מתיז מים על הפנים ועל החזה, משתהה קצת, דוחה את הקץ, מרוויח עוד כמה שניות לפני שיגייס את האומץ או את ההכרה בכך שכבר אין דרך חזרה ויקפוץ. אבל הוא מרוצה מעצמו, כבר שלושה חודשים שהוא בא לכאן, כמו שעון, בלי לוותר, בלי תירוצים, פעמיים בשבוע, יש או אין זמן, קר או חם, מתחשק או לא, כמו שעון. ויש תוצאות, אמנם בינתיים עוד לא ירד במשקל אבל הוא מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמו, פחות עייף, יותר נמרץ, כבר לא מתנשף כשעולה במדרגות, ונדמה לו, אין לו הוכחה אבל הוא כמעט בטוח, שהכתפיים ושרירי הזרועות כבר קצת התרחבו. | |  | |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
| | | פרק לשבת | | "שמי הוא אדום" / אורהאן פאמוק | | | | עכשיו אני פגר מת, גווייה שרועה בקרקעיתה של באר. עבר זמן רב מאז נפחתי את נשמתי, הלב שלי נדם מזמן, אך חוץ מרוצחי הנאלח, אין איש יודע מה עלה בגורלי. והוא, יצור מתועב ומאוס שכמותו, הצמיד את אוזנו לפי, בדק את הדופק שלי כדי לוודא שאני מת, ואחר כך בעט בי בבטן, גרר אותי אל הבאר, הרים אותי והשליך אותי לתוכה. גולגולתי, שהוא רצץ לפני כן במהלומות אבן, התנפצה לרסיסים בעת הנפילה לתוך הבאר, פנַי, מצחי, לחיי נמחצו והתרסקו; עצמותי נשברו, פי נמלא דם. | |  | |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
| | | פרק לשבת | | "ממזרח לזמן" / ג`ייקוב ג` רוזנברג | | | | "ממזרח לזמן" הוא מפגש בין ההיסטוריה לדמיון, בין המציאות לחלומות, בין התקוות להתפכחות מהן. הסיפור מתרחש בלודז`, עיר השוכנת על גדת נהר נטול מים, הוא נהר לוֹדְקה, שבתקופתי זרם בו בעיקר בוץ שחור מהשפכים התעשייתיים של העיר. הודות לתעשיית הטקסטיל העצומה שלה, נודעה לודז` כמַנצ`סטר הפולנית. המפגש מגולל תקופה שראשיתה בילדות וסופה בבגרות המוקדמת, תקופה שבה ראיתי במו עיני איך האמונה המהוללת בעולם חדש וצודק נופלת קורבן למאורעות האיומים של שנות השלושים של המאה העשרים, נכלאת לאחר מכן בין כתליו של הגטו, שהגרמנים הקימו בעירי, ולבסוף מושתקת לנצח באושוויץ. | |  | |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
| | | פרק לשבת | | "צל חיים" / אהוד חבצלת | | | | זה היה ערב אביבי והוא הגיע הביתה מוקדם מדי. מאחורי החלון של פינת האוכל השיר עץ קָטָלפּה את עליו שהפכו ענקיים השבוע, וצימח באופן קומי שְבלים של תרמילי זרעים שהשתרכו ממנו כמו ציציות. האור שמעל הבתים היה כחול עמוק, לא כמו בחורף כאשר הוא נשאב פתאום אל תוך הלילה, אלא רך יותר, כמו נוכחות, כמעט נוזלית, מזמינה, מתגרה. ברחוב סבבה מכונית בפעם השנייה, הרדיו מנגן מתוכה בעוצמה, והוא התכופף כדי להאזין, אבל קלט רק שבריר מנגינה לפני שהמכונית התעקלה עם הכביש ונמוגה. | |  | |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
| | | פרק לשבת | | "ואם היו אומרים לך" / גלית דסטל אטבריאן | | | | המקום החדש בבטן נפער לי בתוך אולם קולנוע.
זה הסרט "הקיץ של אביה", שם הכול מתחיל. עד היום אני זוכרת את הריח המתקתק של הטמפו הדביק על רצפת אולם הקולנוע הירושלמי, העמוס לעייפה בילדים נרגשים, ילדים שבכל יום שישי, לפני הקידוש, בוהים בסרט הערבי ופתאום לוקחים אותם לקולנוע כמו שבאמריקה. אני מביטה בעיניים פעורות באמא של אביה שקורעת את המסך בצעקות שבר, וכל המסטיקים המרוחים על הרצפה, שהם קצת קרושים וקצת לא, והסדרן המשוגע, והאולם המטונף, והריח של הפופקורן של הילדים שנשאר להם עודף — כולם הופכים דבוקה אחת. | |  | |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|
|
 |
|
|